ל"ג בעומר מורה על הצורך בזיכוך העולם מתוך לימוד פנימיות התורה וקבלת עול
על־פי מאמר רז״ל "ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא" (ראה תענית ט,א. זח״ג כא, א.), מובן שגם ענינו של ל״ג בעומר מרומז בתורה.
בתורת החסידות הובא רמז על ל״ג בעומר, בפסוק "עד הגל הזה" (ויצא לא, נב.) – כמבואר ב״סידור עם דא״ח״ לאדמו״ר הזקן, שער הל״ג בעומר. הרמז מבוסס על – "גל" – אותיות ״ל״ג״(בעומר).
והנה, ענינו של ל"ג בעומר – הוא היותו "מתן תורה" של פנימיות התורה, כפי שמבאר כ״ק אדמו"ר מוהרש״ב (בהמשך תרס״ו עמ׳ ריט). ויש לומר, שרמז זה – מורה גם על גודל ההכרח בלימוד והפצת תורת החסידות ובימינו אלו דוקא.
ובהקדמה: ״עד הגל הזה״ – נאמר כאשר לבן השיג את יעקב ברדפו אחריו שאז, ״ויקחו אבנים ויעשו גל וגו', ויקרא לו לבן יגר שהדותא ויעקב קרא לו גלעד וגו' הגל הזה עד וגו' אם אני לא אעבור אליך את הגל הזה ואם אתה לא תעבור אלי את הגל הזה וגו' לרעה״. (פ, ויצא, שם).
ונתבאר ב״אור התורה" ויצא (כרך ה׳) תתסט, א ואילך), שהטעם האמיתי הוא, לא כפי שדמה לבן שרודף הוא אחרי יעקב כדי להרע לו ח״ו, אלא) לפי שבסיום עבודתו של יעקב בחרן נשארו אצל לבן הניצוצות קדושות שעדיין לא נתבררו ע״י יעקב, ולכן רדף לבן אחרי יעקב, ליתן לו את ניצוצות הקדושה האחרונות שנשארו אצלו, כדי שיוגמר בירור והעלאת ניצוצות הקדושה.
ודוגמתו בימינו אלה – עקבתא דמשיחא, כדברי כ״ק מו״ח אדמו"ר ש״הנה זה עומד אחר כתלנו״ (ספר השיחות תש״א עמי 81), שלאחרי העבודה של בירור ניצוצות הקדושה בכל הגליות עד לגלות זו, האחרונה, צריך להיות בירור הניצוצות הכי אחרונים (על דרך ובדוגמת בירור הניצוצות האחרוניםבעת היציאה מחרן) ואס יקויים היעוד "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" בבוא משיח צדקנו במהרה בימינו. והנה, מכיוון שבימינו אלו, כשיוצאים מהגלות ("חרן") אל הגאולה, וצריכים להשלים בירור הניצוצות האחרונים ביותר, צריכה להיות הפצת פנימיות התורה באופן שאפילו אנשים פשוטים יעסקו בלימוד פנימיות התורה.
וטעם הדבר הוא: כיון שבימינו צריכים להשלים בירור הניצוצות האחרונים ביותר, ועל־ידי־זה לפעול ביאת משיח צדקנו, ולכן צריך להוסיף בגילוי והפצת תורת החסידות כי על־ידי־זה ׳׳אתי מר דא מלכא משיחא״, כדברי מלך המשיח לבעש״ט כמובא באגרות־קודש דהבעש״ט (״כתר שם טוב״)
■
ויש להוסיף ולמצוא קשר ושייכות בין ״פנימיות התורה״ לענין ה״גל״: אף־על־פי שלצורך בירור הניצוצות, ובמיוחד, אלו האחרונים ביותר, צריך ה״מברר׳׳ (יעקב) לירד ולהתלבש בלבושי ה״מתברר״ (לבן). מכל מקום, צריך להיות הפסק ומחיצה ביניהם כדי למנוע השפעה בלתי רצויה ד״המתברר״ על ה״מברר״ – שזהו ענין ה"גל", "אני לא אעבור אליך וגו׳ (ו) אתה לא תעבור אלי וגו' לרעה״. לאמור: יש צורך לעסוק בעניני העולם, אכילה ושתיה ודומיהם, כדי לברר את הגוף והנפש הבהמית וחלקו בעולם, אבל בשעת מעשה צריך להיות באופן של הבדלה מחומריות העולם, מתוך ידיעה שמלבד "עבודת הבירורים", אין שום שייכות ביניהם. וכשעוסקים באופן זה, על־ידי־זה – לא מקבלים השפעה מהעולם, אלא אדרבא, עושים מהעולם כלי לאלוקות, כמרומז בלשון הכתוב: "ויצל אלוקים את מקנה אביכם ויתן לי" (ויצא לא,ט.).
והכח לעשות ה״גל״ הוא (במיוחד) ע״י פנימיות התורה, כי על־ידי לימוד פנימיות התורה באים להבנה והכרה ש״אין עוד מלבדו״ (ואתחנן ד,לה.), שכל מציאות העולם הוא אלוקות, ועל־ידי־זה פועלים שהעולם נעשה כלי לאלוקות, ועד לשלימות שתתגלה בביאת המשיח (ע״י לימוד והפצת פנימיות התורה) כמ״ש ״ונגלה כבוד ה׳ וראו כל בשר יחדיו כי פי ה׳ דיבר".
ועוד ענין ב״גל״ – בשייכות עם ל״ג בעומר:
״גל״ – נעשה מאבנים, כמ״ש ״ויקחו אבנים ויעשו גל״. ובעבודת ה׳ – ענינו: "קבלת עול" – שכן, ב״ספר יצירה״ (פ״ד מי״ב), מבואר ש״אבנים״ רומזות על "אותיות", שעיקר ההדגשה שב״אותיות״ הוא לא על ההבנה והשגה (התוכן), אלא על התוקף של קבלת עול, שזה נרמז ב״אבנים״.
וההוראה מכך: ה״גל״ המפסיק בין עניני הקדושה לעניני העולם, הוא מאבנים, כלומר: לא די בהבנה והשגה, אלא דוקא על־ידי קבלת עול – מצליחים בכך. וזוהי השייכות בין "גל" ליום ל״ג בעומר: ל״ג בעומר הוא ״הוד שבהוד", שזה מלמד על ״הודאה״ – התבטלות בפני ה', למעלה מהשכל, מתוך קבלת עול מלכות שמים, כפי שזה למעלה מהבנה והשגה.
(פנימיות 54 אייר תשנ"ח מעובד ומקוצר לפי"שערי המועדים" – ספיה״ע, סי' צא [מתוך התוועדויות היתש״י])