בעתה אחישנה

שלש מאות שנה לבעל שם טוב

כל שנה וברכתה, כל שנה וייחודה. נתייחדה שנת ה“א תשנ״ח לבריאת העולם, בכך שהיא נפתחת בשלשה ימי קדושה רצופים. ראש־השנה החל בימים ה' – ו', ממשיך ביום שלישי של קדושה יום השבת־קודש, אשר ״מיניה מתברכין כולהו יומין״ (זוהר) – מקבל הוא מקדושת ראש־השנה, ומעבירה לימות החול, כך ששנה זו פותחת בשלשת ימי קדושה רצופים, שהשפעתם על־ידי "חזקה" זו של קדושה – ניכרת תהיה במשך כל השנה, כשנה שחדורה בה תוספת קדושה מיוחדת.

הדברים מקבלים משנה תוקף על־פי החסידות, המלמדת ש"ראש־השנה" אינו רק "תחילת" השנה, אלא בבחינת ״ראש״ כראש לגוף, שכל כוחות הגוף נכללים בו בראש, כך כל השפעות השנה נכללות ב"ראש" של השנה, כך שבעניננו – כשהשנה פותחת בשלשה ימי קדושה רצופים שעיקרם הוא "ראש־השנה", משפיע הדבר על כל השנה כולה.

זהו גם הטעם למנהג החסידים לחזק התקשרותם עם ה"צדיק יסוד עולם" שבדור – ״ראש הדור״, לקראת "הראש" של השנה, שכן ההשפעות מהשם־יתברך ב״ראש״ של השנה – הן על־ידי ה״ראש של הדור״ – ראש בני ישראל. דרכים רבות להתקשרות, בעומק הנפש, בלימוד תורתו, בדביקות בו ובקבלת מלכותו.

דרכם של חסידים מאז ומעולם – לבטא התקשרותם לראש הדור, לנסיעתם לבית־מדרשו להיות עם "ראש הדור" ב״ראש־השנה״ וביום־כיפור, שאף־הוא נקרא בכתוב "ראש־השנה^" (יחזקאל מ',א'.). מנהג חסידים זה נמשך בעוז, ומרנין לב לחזות בתופעה של הנהירה של אנשים נשים וטף, לחודש החגים לבית־מדרשו של הרבי מליובאוויטש, "ראש הדור", ו"קדושה לא זזה ממקומה". משם שואבים השפעות וכוחות לכל השנה כולה – בגשמיות וברוחניות, להוסיף ולהעלות בקודש בכל עניני התורה ומצוותיה, ו"להביא לימות המשיח" מתוך זריזות ושמחה.

תוספת קדושה מיוחדת זו, של שנה זו, מתבטאת כמובן, כאחד, גם בהיותה שנת השלוש־מאות להולדת הבעל־שם־טוב, (ה'נח״ת ־ ה'תשנ״ח). המספר ״מאה״ הוא כידוע "שלמות המספר", ו״חזקה״ של שלש – ב״שלימות המספר״ מצביעה על גילוי של שלימות מיוחדת, שמבטא הדבר בעולם. כאשר קדושת נשמתו הפלאית של המאור הגדול, הבעש״ט הק׳ מאירה ומפעמת בעולם־הזה כבר שלוש־מאות שנה, אות הוא, כי כבר מסוגל הזמן והעולם – לקבל אורו של המלך המשיח.

עבודה מיוחדת בשנה מיוחדת

בנוסף למעלה של "זמן סגולה" שבכך, ובנוסף למעלה של הזכרת "זכות אבות" שבכך, ישנו גם התוכן העמוק של הענין, והמסקנות המתבקשות מכך – בחיי היום־יום: כפי שלומדים ממכתבי הבעש״ט על־כך שתכלית ירידת נשמתו לעולם היא כדי להכין את העולם לגאולה על־ידי הפצת לימוד התורה שלמד מאחיה השילוני, היא פנימיות התורה – תורת החסידות. הרי כשעושים "חשבון־צדק", שתורה טמירה זו והדרכותיה – כבר משפיעות ומחלחלות בעולם, ומכינות אותו לגאולה – זה – כשלוש־מאות שנה, מובן עד כמה העולם כבר בשל וראוי לקבל בפנימיותו את אורו של משיח בגאולה השלמה.

דברים ברורים אלו אמרם מלך המשיח בעצמו – לבעש״ט – בעליית הנשמה הידועה בראש־השנה ה׳תק״ז – אשר על השאלה ״אימתי קאתי מר״ – השיב: ״לכשיפוצו מעיינותיך חוצה״!

ענין שהתבצע בשלמות, כפי שרואים בעיני בשר, וכפי שאמר על־כך, הרבי, ה״משיח שבדורנו״, שאכן מצד הפצת המעיינות חוצה, משיח כבר יכול וצריך לבוא תיכף ומיד ממש.

המסקנות המתבקשות – הן: שנת השלוש ־ מאות להולדת הבעש״ט – יעד ברור לה: להביא בע״ה את תכלית שליחות הבעש״ט, על־ידי ההליכה לאורו, בהפצת מעיינות לימוד החסידות בתנופה גדולה, בהדגשת והפנמת מרכזיות נושא הגאולה וביאת המשיח – תכלית הבריאה. במלים פשוטות: יותר לימוד בספר ה״תניא״, המלמד את עיקרי שיטת הבעש״ט, בהסברה שכלית עמוקה, יותר אהבת השם, אהבת התורה, אהבת־ישראל, ענוה ושמחה, שמדרכי החסידות הן. ובעיקר: הפצת לימוד נושאי גאולה ומשיח במשנת החסידות! (ובכל חלקי התורה). כך, נזכה בע״ה – לחזות בקרוב במימושה של נבואת הוד כ״ק אדמו״ר מה״מ נביא דורנו – כי "הנה זה מלך המשיח בא – הגיע זמן גאולתכם"!

מסימני השגה

וכסימני השנה: ה'תשנ״ח – שנ״ח – בגימטריא ״משיח״. ועוד סימנא טבא: המילים "בעתה אחישנה" – שנאמרו בנבואת ישעיה על הגאולה – מרכיבים על־ידי אותיותיהם את המילים: בעה״י ה״א תשנ״ח (בעזרת ה' יתברך, ה^' אלפים תשנ״ח) – אמן וכן יהי רצון! זו גם השנה ה״שמינית״ משנות הנסים והנפלאות, עליהן העיד הרבי בקדשו: ״מצויים אנו בשורת שנים של נפלאות". המספר "שמונה", מסמל את ה״למעלה מהטבע״, בחינת משיח, – בדוגמת "כינור של משיח של "שמונה" נימים" (חז״ל).

יעזור ה' ובשנה זו ממש, (ויפה שעה אחת קודם), נזכה ונחיה ונראה ונירש טובה וברכה לשני ימות המשיח ולחיי העולם הבא!

(פנימיות 47 – תשרי ה'תשנ"ח)