הוד כ"ק הגאון האלוקי ה"אדמו"ר האמצעי" זיע"א מליובאוויטש

צומצם
{מאת Photo by DAVID ILIFF, CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=43330268}

רבנו הזקן "בעל התניא" וה״שולחן ערוך היה אב החכמה מחולל שיטת חב׳׳ד. הוא שנתן את ה׳׳נקודה" כעין ״ברק המבריק" לשיטה עמוקה זו, וספרו הקדוש "תניא" נחשב לתורה שבכתב של תורת חב״ד, אשר כל דבריו, ספורים ומדוייקים בחסר ויתר. אחריו בא בנו כ׳׳ק אדמו"ר רבי דובער זיע״א "הרבי האמצעי", וברוח בינתו העמיק והרחיב בהרחבה רבה, כפי שמעידים על כך ספריו הרבים בתורת חב״ד שהדפיסם עוד בחייו. (מספריו: בפנימיות התורה: ״אמרי בינה", ״שערי אורה", "עטרת ראש", "תורת חיים" "דרך חיים״, ועוד. בנגלה דתורה: "פסקי דינים" על "יורה דעה", ״פסקי דינים" על ״אבן העזר".)

וכשם שהמשיך את עבודת אביו הקדוש בתורת חב״ד, כך המשיך עבודתו הקדושה בעסקנות ציבורית. כל משך חיי נשיאותו הקדושה, היה נותן דעתו וליבו להרים מצבם של אחינו בני ישראל שהיה אז בשפל המדריגה, והיו דחוקים מאד בפרנסה ומוגבלים ביותר בזכויות המדינה, מצד שנאת הממשלה הצארית שהרבו בגזירות על אחינו בני ישראל.

כאביו כן הוא השתדל שאחינו בני ישראל יעזבו את דרך המסחר הלא יציב, ויתיישבו בכפרים ובישובים להתעסק בעבודת האדמה, וכן ללמוד מלאכות שימושיות – כדי להתפרנס מכל זה במנוחה ללא הפרעות בעבודת ה', מדאגות הפרנסה. כן היה הרבי האמצעי נותן דעתו וליבו על חיזוק ישיבת ארצנו הקדושה ת״ו, ובשנת תקפ״ג היה הראשון לייסד את היישוב של עיר הקודש חברון והשתדל להחזיק את יושביה במשלוח כספים לעזרתם, וגם בעצמו קנה לו נחלה את בית הכנסת שנקרא על שמו.

לפני הסתלקותו של הרב המגיד ממעזריטש, אמר לתלמידו האהוב אדמו"ר הזקן: ״חזון עובדיה, העובד י-ה רואה: ״בן יוולד לך וקראת אותו בשמי״. כעבור שנה בט׳ כסלו תקל״ד נולד בנו האדמו״ר האמצעי. עוד מקטנותו ניכרו בו כשרונות גאוניים ומתמיד עצום היה.

פעם אחת כשחזר מה״חדר׳ הביתה, מצא כמה חסידים יושבים בחדר ההמתנה ומחכים להתקבל ע״י הרבי הזקן ליחידות. שמע הילד שאחד מהם, החסיד ר׳ שמואל מונקס שאל את חברו הגביר החסיד ר׳ יוסילי משקלוב, למה אתה עצוב כל כך? השיב ר׳ יוסילי: "המצב קשה מאד והפרנסה לקויה״. כששמע הילד תשובה זו פנה לר׳ שמואל מונקס בתמיהה: למה אתם מציגים שאלה כזאת, הלא פסוק מפורש הוא בתהילים: "עצביהם כסף וזהב מעשה ידי אדם״. הסיבה לעצבות שלהם היא – כסף וזהב, הם עורים וטיפשים וסוברים שכסף וזהב רוכש לו האדם ע״י מעשיו וכחו, הסכלות שלהם מעבירתם על דעתם, ומשטים את עצמם לחשוב שכל מה שבן אדם יתאמץ להרבות בעסק של מסחר לרוץ ללייפציג ולקניגסברג להביא סחורה משם – יתרבה כספו וזהבו, הם מרמים את עצמם ובאים לידי כך שאף ״פה להם ולא ידברו״ – יש להם פה, מדברים וחוזרים על דברי חסידות אבל ״ולא ידברו", אין מביאים את הדברים שמדברים בפיהם, שישלטו בקרבם בתוך כוחותיהם (ידברו מלשון ״ידבר עמים״). ״ עיניים להם ולא יראו – את ההשגחה הפרטית, ו׳אזניים להם ולא ישמעון" – את הכוונה הפנימית, ממילא ״ולא יריחון״ – חסר להם חוש הריח ועל ידי כך מתהווה עבודה זרה"…

עוד בקטנותו מרבה היה לכתוב, וכשגדל והיה לרבי היו אומרים עליו שהוא כותב ב׳׳השבעת קולמוס״. אלא שחתנו וממלא מקומו האדמו״ר ה׳׳צמח צדק" אמר שאין הוא זקוק לכך, אלא שידו היא "מרכבה לאלוקות״ וקשורה ובטלה למחשבתו – ומכאן סוד כתיבתו המהירה ורבת הכמות.

כבר בגיל 16 מינהו אביו להיות הממונה על הדרכתם הרוחנית של האברכים ה״יושבים" בבית מדרשו של הרבי, ובכלל, לאחר הסתלקות רבנו הזקן – קיבל על עצמו את עול הנשיאות בהתאם לרצון אביו שביקש זאת ממנו שנתיים קודם לכן במעמד החסיד המפורסם רבי פנחס רייזעס, מגדולי החסידים.

האדמו׳׳ר האמצעי הדריך את חסידיו שלא לבוא במגע כלל עם מנגדיהם ולא להכנס לויכוחים, אלא להתעצם בדרכם ולהרבות אור, ובמילא יעלם החשך והמנגדים יראו שאין שומע אותם. שיטתו היא, להרבות באמירת ולימוד חסידות בלי גבול, ודירבן ללמוד ולדבר בכל מפגש ובכל מקום דברי חסידות עמוקים מתוך הבנה מפורטת ועבודת הלב בפנימיות. היה דורש בדברי חסידות בפני חסידיו – שעות על גבי שעות, הרבה מעבר ליכולת הקיבול של השומעים. חתנו ה״צמח צדק" אמר עליו, שאם היו חותכים את אצבעו, כי אז לא דם היה נוטף ממנה, כי אם "חסידות״… הוא היה אומר, כל מגמתו וחפצו הוא שתשתפכנה אבני קדש בראש כל חוצות, שאם שני חסידים יפגשו – יהא דיבורם בדברי תורת החסידות בעניני "עתיק״ ו״אריך…

בשנת תקפ״ה נחלש הרבי האמצעי מאוד עקב עבודתו הקשה והמאומצת, והוא שאל בעצת הרופאים, ועל פי פקודתם נסע למעיינות החמים שבקרלסבד שבאוסטריה. בדרך נסיעתו סר לעיר פוזנא שם ביקר אצל הגאון ר׳ עקיבא איגר, אשר כיבדו מאוד, והקשיב בעונג והתפעלות במשך שעות רבות למאמר חסידות ארוך ומעמיק ד"ה ׳׳אל תצר את מואב" (נדפס אח״כ בקונטרס). כן ביקר אז אצל הגאון ר׳ מרדכי בנט מניקלשבורג ופלפל עימו בתורת הנגלה והחסידות. הגאון ר׳ מרדכי התפעל מאד ממנו והתבטל בפניו כחסיד בן עשרים שנה. הרבי שם לביתו לחג הסוכות תקפ״ו שלם בגופו ובתורתו, החל שוב באמירת דברי חסידות, מכל העיירות שמסביב לליובאוויטש נהרו ובאו אליו לחג הסוכות, והרבה באמירת דא״ח כדרכו, ואנ״ש היו בשמחה רבה ועצומה.

אולם כעבור שנים ספורות, שוב התחדשו הצרות. בשנת תקפ״ז נאסר עקב עלילת שקר וביום י׳ כסלו שוחרר, וכך זכו החסידים ב״חג הגאולה" נוסף אשר נחוג עד עצם היום הזה… אותה שנה היתה שנה קשה לעם ישראל ונתפרסמה אז גזירת הקנטוניסטים הידועה – דבר שהשפיע לרעה על בריאותו של הרבי. הוא החליט לנסוע לעיר האדיטש ולהשתטח על ציון אביו הקדוש ולעורר רחמים על כלל ישראל.

באותה תקופה התחיל לרמוז על הסתלקותו. הוא התבטא: "אבי, היה בן חמישים וארבע כשנלקח לפטרבורג בפעם השניה, ונתנו לו ברירה משמים, יסורים או הסתלקות, ובחר לעצמו יסורים. כפי הנראה את האופן השני הניח לי"…

כשיצא מהציון, פתח ואמר: "פעלתי אצל אבי שיפטרוני מהרבנות". אנ״ש חשבו שכוונתו לעלות לארץ ישראל, אך לא רצו להאמין שמדובר בגרוע מכל…

בדרכו לליובאוויטש, חלה את חליו האחרון אשר ממנו לא קם, ובעיר ניעזין (בפלך צ׳רניגוב) שכב ושם התדרדר מצבו, רק כשהתירו לו הרופאים לומר חסידות היה מתחזק באופן שלמעלה מדרך הטבע לגמרי ומדבר. בימים האחרונים לפני הסתלקותו התחזק מעט, ואז המליץ טוב על כל ישראל ומצא להם

זכויות.

באור ליום ט׳ בכסלו תקפ״ח, התעלף כמה פעמים, ואז פקח את עיניו ואמר: שמעתי כרוז קורא: ״למה צריכים נשמה כזו בעולם הזה"? וצוה להביא לו בגדים לבנים ולבשם והיה דומה למלאך ה׳ צבא-ות. הוא ביקש מהחסידים שיהיו בשמחה והחל לומר מאמר חסידות, ביאורים נפלאים מסודות התורה. כשהגיע לסיים את המאמר ואמר "כי עמך מקור חיים – מחיי החיים״, נפסק דיבורו ועלתה נשמתו בקדושה ובטהרה.

חתנו בעל ה״צמח צדק״ אמר על כך, הסתלקות כזו לא מצינו מיום פטירת רשב״י…

(פנימיות 15)