מה הענין בזה לחזור את מאמר החסידות בעל־פה דוקא, על־פי הזיכרון, ולא בתור שיעור מתוך הכתב!
מעלה נפלאה יש בכך שדברי התורה, ובפרט פנימיות התורה, חקוקים במוחו, בליבו ובנפשו של הלומד, שאז הוא מתעצם עם המילים הקדושות של פנימיות התורה, ומתוך קדושת הדברים, אפשר לשער איזו השפעת קדש יש על האדם שחקק בעצמו – ענינים קדושים אלו. כך הוא ביחס לאדם עצמו, אך גם כשהוא חוזר ברבים – לאחר שמאמר החסידות חקוק בו, אזי באופן כזה, יש השפעה רוחנית חזקה עוד יותר – על השומעים – ע״ד ובקיץ מדברי חז״ל – "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב״.
ידוע המנהג לשנן פרקי תניא בעל־פה, במיוחד י״ב הפרקים הראשונים שבתניא, וכן מאמרי חסידות בע״פ. מהו הענין בזה שמקפידים לשנן בדיוק ב״לשון הרב", ומה לא טוב־ באם ישנן אדם תוכן מדויק של הדברים, אבל לא מילה במילה?
"אנכי" – ראשי תיבות "אנא נפשי כתבית יהבית״ (אני את עצמי כתבתי נתתי), וכשם שהקב״ה נתן את עצמו בתורה, כך גם הנשיא אשר את פנימיות התורה שגילה חוקקים במוח הזיכרון ובנפש, הכניס את עצמותו בתורתו. במיוחד, יש לזכור ש״נשיא הדור״ הוא ״ממוצע המחבר״ את נשמות ישראל עם השי״ת, ועל־ידי השינון בלשון הרב דוקא, מתקשרים ביתר שאת עם האדמו״ר כפי שהכניס את עצמותו בתוך דברי תורתו. ובמיוחד אמורים הדברים ב״פנימיות התורה״ שהיא גילוי משמים, ״שכינה מדברת מתוך גרונו״, בבחינת נבואה, וכ״ק אדמו״ר מה״מ מבאר – ששינויי הסגנון בין נשיא לנשיא – הם על־דרך ״אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד״. על כן הדיוק ב״לשון הרב״, שכל זיז ואות בה – תלוים בו הררי קודש, כי מדויק הוא עפ״י כוונה עליונה, – יש להקפיד בשינון בע״פ, כי כך חוקק בעצמו, ומתקשר – עם פנימיות נשמת רבו ולמעלה מזה.
אם אמורים הדברים כלפי כל מאמרי החסידות של רבותינו נשיאנו, שבעתיים תוקפם – ביחס לספר ה״תניא״ – המכונה "תורה שבכתב״ של החסידות,
אשר ידוע איש מפי איש, עד כמה דייק רבנו הזקן, בכל ״אות״ שכתב, כפי שמפורסם הסיפור אודות אות ״ו״, שישב והתעמק שבועות האם לכתוב מילה מסוימת, עם "ו״ או בלי, והוא מדויק בחסר ויתיר.
המחשבה בדברי חסידות, יפה כוחה לטיהור המחשבה, הן שלא יבואו מחשבות זרות מלכתחילה, והן כדי לגרש מחשבות זרות על־ידי שמתעמק בחזרת דברי החסידות במחשבתו.
מי שמתקשה בשינון בע״פ, האם יש סגולה לחיזוק הזיכרון!
ב״אגרות קודש״, מייעץ כ״ק אדמו״ר מה״מ – לחיזוק כח הזיכרון – מספר סגולות: א. ללמוד במקום שליבו חפץ – ענינים שליבו חפץ בהם. ב. ללמוד תחילה משניות בע״פ, ותניא בע״פ, מבלי להעמיס על עצמו, ובזה יתחזק כח זיכרונו. ג. לימוד התורה בחיות, מועיל לזיכרון. ד. יפריש לצדקה קודם תפילת שחרית. ה.'יזהר בענייני צניעות, שליקוי בזה מזיק לזיכרון, והידור בזה מועיל לזיכרון. ו. סגולה ללמוד בע״פ את מאמר ד״ה: ״והדרת פני זקן״ שב״ליקוטי תורה״
- סוף פרשת קדושים – המבאר את גודל מעלת חקיקת דברי תורה במוחו, ליבו ונשמתו של אדם. (ראה בכ״ז ב״עצות והדרכות״, פרק ״זיכרון״.)
- האם יש עדיפות בשינון מאמרים מסוימים!
כן, ידועה הוראה של כ״ק מה״מ מאז ש״לכל אחד ואחד יהיו חקוקים בזיכרונו איזה מאמרים של כ״ק מו״ח אדמו״ר״, שקדימה לשינון מאמריו של ״נשיא הדור״, ואח ״כ מאמרי חסידות נוספים, הולך ומוסיף אור. וראה בשיחת קודש שנדפסה בהוספות לספר
המאמרים ״באתי לגני״ חלק א', בענין שינון מאמרי החסידות של נשיא הדור.
האם יש ניצול נוסף של דברי חסידות החקוקים במוחו של אדם!
א. אמירת ״תניא״ בע״פ, מועילה להיפטר מ״כף הקלע״. (״היום יום״).
ב. ״אמירת ״תניא״ בע״פ, בכל מקום שבו מתהלכים, מזככת את המקום, מוסיפה קדושה, ומכינה את העולם לגאולה״. ("היום יום״).
ג. המחשבה בדברי חסידות, יפה כוחה לטיהור המחשבה, הן שלא יבואו מחשבות זרות מלכתחילה, והן כדי לגרש מחשבות זרות על־ידי שמתעמק בחזרת דברי החסידות במחשבתו. (״היום יום״, אגרות קודש).
ד. בכו״כ איגרות קודש מורה כ׳ק אדמו״ר מה״מ לשנן בע״פ פרקי תניא, ובמיוחד הקשורים ל״מידות״ בהם יודע הוא שעליו לתקן, ובעת שרואה שמתעוררת בו אותה המידה, כגון כעס על־דרך־משל, יתחיל לחזור בעל־פה את הפרק הקשור לזה, כמה פעמים, ועל־ידי זה תשקוט המידה, ואחר־כך יוכל להמשיך בעבודתו הרוחנית – בתיקון וזיכוך מידותיו. (ראה לדוגמה, ״עצות והדרכות״, פרק ״תיקון המידות״).)פנימיות 46)