מדוע מקפידים לומר "קרבנות" גם לפני תפילת מנחה?

צומצם קרדיט
{מאת lehava nazareth Pikiwiki Israel, CC BY 2.5, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=25231008}
שאלה:

לפני תפילת מנחה כתוב בסידור: ״אחר וידבר וסדר הקטורת אומרים אשרי׳׳, וראיתי הרבה מקפידים בזה. אבל יש שמדלגים על זה, וביניהם גם בני ישיבות. בבבקשה לבאר מה המקור להקפיד לומר זאת, ומה החשיבות להשתדל לקיים ״מנהג ישראל״ זה?

תשובה:

א. ידוע מש״כ בגמ' (מנחות ק״י ע״א): ״כל העוסק בתורת… כאילו הקריב׳׳ ויתירה מזה איתא במק״א (מגילה ל״א ע״ב, תענית כ״ז ע״ב): ״אמר (אברהם) לפניו: ריבונו של עולם תינח בזמן שבית המקדש קיים; בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם? – אמר לו: כבר תיקנתי להם סדר קרבנות, כל זמן שקוראין בהן, מעלה אני עליהן כאילו מקריבין לפני קרבן ומוחל אני על כל עוונותיהם״.

עוד איתא במדרש תנחומא (פרשת תצווה, יד): ״אמר הקב״ה לישראל אעפ״י שבית המקדש עתיד להחרב והקרבנות בטלין, לא תשכחו עצמכם לסדר הקרבנות, אלא הזהרו לקרות בהן ולשנן בהם. ואם תעסקו בהם אני מעלה עליכם כאילו בקרבנות אתם עוסקים״. וזה קאי על דברי חז״ל שנאמרו לעיל מיניה: ׳׳אם אין ישראל מקריבין עולה לפני הקב״ה אין ציון וירושלים נבנה״. נמצא שעי׳י שקורין הקרבנות מזרזים את בנין ציון וירושלים! (וראה ב׳פדות יעקב׳ עמ' יט).

ועפי"ז הוסדר לומר (גם) פרשת קרבן התמיד ופרשת הקטורת פעמיים בכל יום, וכלשון הטור (או״ח ססקל״ג): ״אומרים פטום הקטורת בבוקר ובערב… לפי שזה מצוותו בבוקר ובערב״.

וכן מובא באבודרהם בשם רבנו יונה באגרת התשובה שמצוה לאמר בכל יום בערב קודם אשרי פרשת ״את קרבני״ כמו בבוקר במקום שני תמידין שהיו מקריבין בכל יום בבוקר ובערב, וכן הוא במשנת חסידים (ראה ב״שער הכולל״).

ומה שי״א שבאם אינו מבין אזי עדיף להקדיש רגעים אלו ללימוד תורה בעיון הרי: א. כבר מבטלין בלאו הכי לצרכי הגוף, ומה גרע זה?! ב. כל בר-דעת ובפרט בן-ישיבה, מסוגל להקדיש כמה שעות כדי להבין את תוכן הענין, ובמילא – יקיים אח״כ כל ימיו לימוד תורת הקרבנות, כשיאמר זאת קודם התפילה, מתוך הבנה. בפרט כיום שיצאו לאור בענין הקרבנות ספרים עם תרשימים ותמונות מלווים בהסבר ברור, אין מי שיוכל לפטור עצמו בטענת אי-ידיעה. וא״כ אדרבא ילמד, ויזכה לקרב את הגאולה ע״י קרייתו בזה, כהבטחת חז"ל הנ״ל. (כפי שהפליא ה"חפץ חיים" זצ״ל בגודל סגולת לימוד ענינים אלו לקרב פדותנו).

ב. מעלה מיוחדת נוספת יש לאמירת פרשת הקטורת בכל יום, עפ״י מש״כ בזוהר (בראשית רי״ח): ״כל המסתכל וקורא בכל יום פרשת הקטורת, ינצל מכל רע כו'" ושם: ״אילו היו בני אדם יודעים כמה נעלה הוא מעשה הקטורת לפני הקב"ה, היו נוטלים כל מילה ומילה ממנה ומעלים אותה עטרה על ראשיהם ככתר של זהב״.

ג. ובמקום אחר בזוהר (ויקהל רי״ט ע״א וע״ב) מאריך שבאמירת הקטורת יש סגולה מיוחדת לטהרה, לגרש החיצונים ורפואה למגפה ר״ל, ומאחר שקודם התפילה צריכים לטהר הזוהמא, לכן יש לומר פרשת הקטורת, וכלשון המובא בשעה״כ: ״כשאר הסגולות המוכרחים קודם התפילה כמו טהרה במקוה וכמו יהיב פרוטה לעני והדר מצלי, ולקבל עליו מ״ע של ואהבת לרעך כמוך״.

ד. ומפני שבאמירה זו יש גם משמעות של סגולה כנ״ל, לכן אחר סיום אמירת פרשת הקטורת מסיימים בפסוקי ״ה' צבאות…וערבה לה׳ מנחת יהודה וגו' וכדאיתא בירושלמי ברכות (פ״ה ה״א) על פסוקים אלו: ״לעולם לא יהא הפסוק הזה זז מפיך" וכן מובא בפע״ח (שער עולם העשיה פ״ד שער התפילה פ׳׳ח) שבכל פעם שאומרים ״פיטום הקטורת״ צ״ל פסוקי ״ה׳ צבאות״ וגם פסוק ״וערבה״.

[וראה בשעה״כ פ״ג סקי״ב הטעם שבאמירת הקטורת שאחר ״קוה ״אין כאלוקינו״ אין מוסיפים פסוקים אלו].

ה. בספר "ימי מלך" (ח"ב ע' 633) מביא מהנהגת הרבי בעת תפילת מנחה דע"ש ש"באמירת הקטורת היה מונה באצבעותיו הצרי, הצפורן וכו׳״ ובשוה״ג מציין לפע״ח ש״צריך למנות הסמים באצבעות הידיים אחד לאחד כדי שלא ידלג ח״ו אחד מהם״, ומעניין המובא בזה בשער הכולל וז"ל (שם): ״המקובלים נהגו שכל פעם שאומרים י״א סממני הקטורת מונים אותם באצבעותיהם. וידוע בברור שכן הי' נוהג אדמו״ר הזקן זי״ע וראו אותו שהיה נוהג כן גם קודם התפילה אעפ״כ לא כתב זה בסדורו שיד הכל ממשמשין בו וזה אינו שייך רק ליחידי סגולה״.

ו. חשיבות מיוחדת יש לתפילת מנחה, ולהכנה ההכרחית לתפילה זו, כמובא בהרבה מקומות, וכדלקמן:

בזוהר (בראשית רל,א. שמות לו,ב) מובא שחורבן בית המקדש היה בזמן מנחה ולכן הכוונה בתפילה זו הכרחית לבטל הקליפות והחיצונית. וכנ״ל שזה נעשה (גם) על-ידי אמירת הקטורת.

בטור (או״ח סרל״ב) מבואר מעלת תפילה זו, מפני שהיא באמצע היום בעת שאדם טרוד בעסקיו ואעפ״כ מפסיק לתפילה.

וכפי שהובאו הדברים באותו תוכן אך בסגנון שונה בשיחת קודש (י״ב תמוז תשד״מ) בו ביאר הרבי את הפסוק ״את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים״, שבכל מצב בו היהודי נמצא גם כשהכל טוב ומואר(״בבוקר״), וגם כשנדמה לו שמצבו אינו באופן של אור (״בין הערביים״), צריך תמיד להתקרב להקדוש ברוך הוא, עד לקירוב בדוגמת קרבן עולה, שכולו לה׳.

והרי אפילו אליהו הנביא, מבשר הגאולה, לא נענה אלא בתפילת המנחה. ובמילא מובן גודל הזהירות וההקפדה שצ״ל באמירת פרשת התמיד והקטורת גם לפני תפילת מנחה.

(פנימיות 33 –  עם הרב ברוך וילהלם)