מופת הנראה לעיני בשר, מעלה את האדם …מבירא עמיקתא לאיגרא רמה

צומצם רבי דרייב
{הרבי בחלוקת כוס של ברכה – רבי דרייב}
כותב הרבי: מופת הנראה לעיני בשר, מעלה את האדם – ולו רק לשעה – מבירא עמיקתא לאיגרא רמה. כי לפתע פתאום יראה אור בחושך שבו נמצא ל"ע.

אחד מהענינים שמתאפיין בו דורנו –  ״דור השביעי״ למייסד חסידות חב״ד  רבנו הזקן בעל התניא והשו״ע, הוא ריבוי פלאי של ״מופתים״ הנעשים ע״י הרבי נשיא דורנו, לאורך כל שנות נשיאותו, ומוסיף והולך ב״ה גם בימים אלה, ממש ”מעשים שבכל יום״. מדובר בתופעה פלאית – הקיימת בצורה עובדתית ומבוססת לחלוטין, וכל מי שאינו מנסה לרמות את עצמו נפגש בכך במוקדם או במאוחר.

ידוע, שבדורות הקודמים של חסידות חב״ד, הגם שתמיד ״התגלגלו מופתים מתחת לשולחן״ בכל זאת ״איש לא טרח להרימם״, כי עיקר ויסוד דרכה של חב״ד היה לימוד החסידות וההליכה באורחותיה, באריכות התפילה, הטבת המדות, ועבודת ה, במוח ובלב. הרבי הריי״צ בעל ההילולא דיי שבט מתאר זאת במכתב קודש בזו הלשון: ״האברכים והצעירים תאבים גם לשמוע איזה סיפור ומופת, אבל החסידים הישנים גוערים בהם, כי בעיני גדולי חסידי חב״ד המופתים הם כעין פגיעה בכבוד החסידות, קטנות ושפלות, ואין משים לב לזה״.

במכתב שכתב הרבי נשיא דורנו לחמיו כ״ק הרבי הריי״צ, בב׳ שבט תרצ״ב, וברשימה שכתב בהמשך לזה, מגלה הרבי את השקפתו המיוחדת על עמן זה. (המכתב והרשימה ניתנו לפרסום בשנים האחרונות ע״י מזכירו של הרבי, הרב גרונר שליט״א, ומאז התפרסמו בבמות שונות, כשלראשונה התפרסמו בבטאון כפר חב״ד), כותב הרבי:

"תועלת המופתים" – לעבודת ה,

״חסידים הראשונים בוודאי לא נצרכו לכגון דא. כי מוחם וליבם זכים וכר. אבל בימינו אלו, אשר מפני צוק העיתים וכו׳ נתטמטמו הלבבות, ומושקעים בעניינים גשמיים, בגשמיות כל ענין, עד שאינו נרגש העדינות והחמימות בנפש. ולכאורה, זה קשה לתקן ע״י דבר השכלה והבנה… משא״כ מופתים וסיפורי נפלאות הצדיקים שפועל רוממות בנפש, יציאה ורצון לנער את עצמו במקצת מהגשמיות וכוי.

…״ואין מופת ראיה, אלא בכלל: על מציאות ענין המופתים ושדוד הטבע. ובפרט: על קדושת האיש העושה את המופת, או על אמיתת הענין שעליו בא המופת להוכיח. והרי כל זה, מועיל בהבנת והשגת הדבר, עפ״י דרכי השכל״. …״אין דבר שיזכך (את) גשמיות הטבע בעיני האדם, ויעורר(את) רגש הרוממות – בנפשו, כמופת ושידוד הטבע. ובפרט בעקבות דמשיחא״. …״ובימינו אלו, אשר המלכות נהפכת למינות, ופשטה שיטה, ר״ל, שאין בעולם כי אם החומר והגשם וחוקים הטבעיים המושלים בו. כי השכל והרוחניות אינם אלא תולדות הגשם, וצורתו אשר ילבש, ואין להם קיום בפני עצמם.

עם בני ישראל אשר כולם מאמינים בהי אחד, הרי מפני צוק העיתים וכר האמונה בסתם בני אדם, היא בדרך מקיף בלבד, ואינה ניכרת ונרגשת במעשי האדם היום יומיים ותהלוכותיו כלל, גם מפני רוב טרדות הפרנסה שמושקעות בהם יומם ולילה, שכלו ומוחו של אדם נעשים רק קרדום למצוא את פרנסתו, ואי אפשר אשר במשך הימים לא מגשים כל זה (את) חושי האדם, שכלו והבנתו.

עתה, הרי מופת הנראה לעיני בשר, מעלה את האדם – ולו רק לשעה – מבירא עמיקתא לאיגרא רמה, כי לפתע פתאום, יראה אור בחושך שבו נמצא ל״ע, וירגיש אשר אין הגשמיות שסביבו עב וחשוך כל כך, כי הרוחני הוא המהוו ומקיימו בכל עת ובכל שעה וכר. וגבוה על גבוה עליהם בורא הכל, שהוא המושל ושולט גם בעולם הזה הגשמי והחומרי״. עד כאן לשון קדשו.

תהא זו שנת נפלאות…

דברים אלו שהיו נכונים כבר כשנכתבו בשנת תרצ״ב, בתקפם הם שבעתיים כיום, עקב ״ירידת הדורות״ מאז. מצידו הוא, נאמן לשיטתו, חולל ומחולל עבד ה׳ – הרבי נשיא דורנו, מופתים לרוב בהיקף שאין לו אח ורע. אולם מצידנו, תפקידנו הוא לנצל זאת כדי ״להתרומם״ טפח מעל הקרקע״ – ולהתעורר ולהתחזק בעבודת ה/ בהוספת אומץ והגברת חיילים ״להביא לימות המשיח״.

וב״לשון הרב״ הוא הרבי:

"עבודתו של יהודי היא, לגלות את ״ניצוץ משיח״ שבו, ועי״ז למהר ולקרב ולפעול את ביאת משיח צדקנו. אמנם, כדי שעבודה זו תהיה בנקל יותר צריכה להיות ההתקשרות עם נשיא הדור, משיח הכללי שבדור, אשר, ״גלה סודו אל עבדיו הנביאים״, ובלשון אדמו״ר הזקן (תניא, שער היחוד והאמונה רפ״ה) ״התגלות אלוקות ע״י צדיקים ואותות ומופתים כו״׳, ובנידון דידן: כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו שראו אצלו עניני מופתים בגלוי, ולהוסיף, שבין התוועדים כאן ישנם כאלו שארעו אצלם עניני ״מופתים׳, בפועל ממש!״… (משיחת ליל שמחת תורה, ה׳תשמ״ו).

ויהי רצון שמאותות ומופתים אלו המכינים את ליבנו לנפלאות הגאולה הקרובה, אשר על בואה הקרוב כבר התבשרנו מפי נביא הדור ומשיחו, נגיע מיד, אל היעד המובטח ־ הגאולה האמיתית והשלמה!

(פנימיות 39)