ביאור הגדר דמצות ספירת-העומר מאת הרבי

קרדיט
{צילום נופים של חנן גטריידה בצפון ישראל ובדרום ישראל -ויקיפדיה}

ידועה ההלכה בנוגע לספירת העומר (שו״ע או״ח סי׳ תפט) ״אם שכח לברך באחד מן הימים לא יברך עוד בימים שלאחריו׳׳. והטעם בזה הוא: דמצינו ב׳ דיעות בנידון, (הובאו בנושאי כלי השו״ע שם, ובשו"ע-הרב סעיף כג-כד) הא׳, שכל יום מימי הספירה הוא מצוה בפני עצמה, ולכן, אף אם החסיר יום אחד ולא ספר, יכול להמשיך לספור בברכה בימים שלאחריו מפני שאין יום תלוי במשנהו. לאידך, ישנה דיעה שקיום מצות ספירת העומר הוא על – ידי ספירת כל הארבעים ותשע ימים – ״תמימות״ – מפני שכל יום ויום הוא חלק מן המצוה, וממילא אם החסיר אף יום אחד, חסר ב״תמימות״ ושוב אינו יכול לקיים את המצוה. ולכן, הלכה־למעשה: אם שכח לברך באחד מן הימים ממשיך לספור אך בלא ברכה.

ולכאורה לדיעה זו (שכל יום מימי הספירה הוא חלק מן המצוה) צריך ביאור:

א.  הכיצד מברכים על הספירה מידי יום ביומו, דלכאורה, כיון שהספירה בכל יום היא חלק משלימות המצוה, יש לברך רק ברכה אחת בתחילת ימי הספירה או בסופם?

ב.  אם שכח לברך יום אחד, זה פוגם (לא רק בימים שלאח״ז, אלא) גם בימים שקדמו ליום זה, מכיון שכל הימים מצטרפים למצוה אחת. ולכאורה צריך לברך רק ביום האחרון מחשש שאם ישכח ח״ו, תהיה ברכתו לבטלה? [וע״ע בנידון בחק יעקב סק״ו].

אלא יש לומר בזה גדר חדש, והוא:

אה״נ כל ספירה וספירה היא מצוה בפני עצמה. ברם, המצוה היא שביום הראשון יספור את הספירה הראשונה, ביום השני את השניה, ביום השלישי את השלישית וכן הלאה. היינו, שכל ספירה וספירה מיוסדת על הימים שעברו. אי־לכך, אם שכח ולא ספר יום אחד, שוב אינו יכול להמשיך לספור בברכה. מכיון שאם החסיר עד״מ את היום השני לא יוכל לומר למחרתו ״היום שלושה ימים וכו״׳, כי לא תיתכן מציאות של יום שלישי ללא יום שני שלפניו.

ועפי״ז יבואר:

א.  בהיות כל ספירה וספירה מצוה בפ״ע יש לברך מידי יום ביומו.

ב. אם שכח ולא מנה יום אחד, הרי״ז פוגם רק בימים הבאים. אולם את מצות הספירה בימי־העבר קיים בשלימות, ולכן אי״ז ברכה לבטלה.

ומעתה נבוא לבאר:

דהנה יש לחקור בעניו ספירה האם עצם הספירה היא מציאות בפ״ע, אלא שהתורה אמרה שמציאות זו היא מצוה בנוגע לספירה, שמיטין, יובלות וכו׳, או שספירה מצ״ע אינה מציאות כיון שמספר כשלעצמו לאו-כלום הוא, אלא שמצותי׳ אחשביה – בכח התורה זה נהי׳ למציאות.

ונפק״מ:

עבד שנשתחרר בימי הספירה ועוד בהיותו עבד מנה את ימי הספירה, האם משנשתחרר יכול להמשיך לספור בברכה או לא. אם      נאמר שהספירה מצ"ע היא מציאות, הרי שיכול לספור לכשנשתחרר בברכה, כיון שעוד בהיותו עבד היתה כאן מציאות הספירה. אך אם נאמר שהספירה מצ״ע אינה מציאות, אלא שבכוח התורה מצותי׳ אחשבי׳, חשיב כאילו לא מנה עד עתה כלל, ואף מכאן ואילך אינו מברך.

אולם בגר שנתגייר באמצע ימי הספירה – אין להסתפק, כיון דחשיב אדם חדש וכקטן שנולד דמי.

וכעין זה הובא במנחת-חינוך (במצוה שו), אך שם נסתפק (לא מצד החסרון במציאות הספירה, אלא) לפי הדיעה שכל ימי הספירה הינם מצוה אחת. ולכן, נסתפק לא רק בעבד שנשתחרר אלא גם בקטן שהגדיל בימי הספירה אף שגם בקטנותו חייב בספירה מצד מצות-חינוך, מ״מ בהיות המצות מדרבנן, ניתן לומר שמצוה דרבנן אינה משלימה לדאורייתא, ולכן לא יברך.

אולם לפי דברינו שכל מצוה היא בפ״ע ־ אלא שכאמור – לא יתכן יום שלישי בלא יום שני וכו׳ הרי שהצורך בספירת הימים הקודמים הוא לא מצד המצוה שבהם אלא מצד המציאות, נמצא הספק בעבד בלבד, היות ובעבדותו לא היה מצווה הרי שהחסרון הוא במציאות, אולם קטן שהגדיל פשיטא שיכול לברך, שהרי מצוה דרבנן אחשבי׳ למציאות. ובעמדנו על סף הגאולה, נפק״מ:

כאשר בקרוב ממש נתבשר בבשורת הגאולה, עוד בעיצומם של ימי הספירה, נמשיך לספור בברכה אף לדעת הפוסקים שמצוות ספה״ע בזמן הזה – מדרבנן (הובא בשו״ע-הרב שם), וכנ״ל ב״קטן שהגדיל״. שגם בכוח מצוה דרבנן לעשות את הספירה למציאות.

והנה ידועים דברי רז״ל (והאריך בזה הרמב״ן) דהמצוות שאנו מקיימים עתה – בזמן הגלות, הינם ״ציונים״ למצוות דלעתיד. וכפי שנאמר בתפילה ״ושם נעשה לפניך כו׳ כמצוות רצוניך״, אך המצוות שאנו מקיימים עתה אינם בתכלית השלימות, אלא, כאמור, מעין ובדוגמת הכנה למצוות דלעתיד לבא ־ ברם, אין למעט ח״ו ביוקר וחשיבות המצוות דזמה״ז, מכיון שדווקא על-ידם מגיעים למצוות דזמן העתיד, וכמבואר בחסידות שהגורם לדבר נעלה יותר מהדבר הנגרם. ואם כך הם הדברים בכללות המצוות, על אחת כו״כ במצות ספירת-העומר ־ אשר עיקרה הכנה למתן תורה – שכאמור, ע״י קיומה בזמה״ז, יהי׳ ניתן לקיימה ובברכה גם לעתיד לבא. ובזה מודגש עוד יותר מעלת העבודה בזמן הגלות, וכמאמר חז״ל ״יפה שעה אחת בתשובה ובמעשים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא״.

[מקוצר ומעובד לפי שיחת פ, אמור "ליקוטי שיחות" ח״א] (פנימיות 8)