שבעת המינים – בעבודת ה'

צומצם נחלת הכלל
{שבעת המינים ויקיפדיה}

"ישראל קאי דזרעי ברישא והדר כרבי״ (שבת ע״ג ע׳׳א וע׳׳ב) ש׳׳קשה היא ואין יכול לכסות (הזריעה) בלא חרישה״, (פרש״י שם), היינו שנוסף על החרישה שלפני הזריעה (בכל הארץ), יש גם (בארץ קשה) חרישה שלאחרי הזריעה, ועד"ז שאר המלאכות דסידורא דפת. עניינו המיוחד של חמשה עשר בשבט – שהוא ״ראש השנה לאילן״, כדאיתא במשנה: באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי ב״ש, ב״ה אומרים בחמשה עשר בו, והלכה כב״ה, (רמב״ם הל׳ תרומות פ״ה הי״א. הל׳ מע״ש פ״א הי״ב). ולכן מנהג ישראל לאכול ביום זה מיני פירות ובפרט פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל, שבה מודגש עניינו של ״ראש השנה לאילן״ לדינא – לענין מעשרות, (מג״א אר"ח שם. השלמה שם).

ויש לבאר עניינו של היום בעבודתם של ישראל – כבכל ענייני התורה מלשון הוראה (ראה גו"א ר״פ בראשית) – לכל לראש בנוגע ליום זה עצמו, ועוד ועיקר, להיותו ״ראש השנה״ יש להמשיכו על ובכל השנה כולה.

ובהקדמה:

"אילן" ־ קשור עם בני ישראל כמו שכתוב: "כי האדם עץ השדה", ובפרט האילנות (שבארץ ישראל, ובהם גופא האילנות) שנשתבחה בהם ארץ ישראל, ששייכותם לארץ ישראל היא כתוצאה מזה שישנם תחילה בישראל עצמם.

ויומתק יותר – ע״פ הידוע שישראל נקראים בשם ״ארץ״, כמ״ש ״כי תהיו אתם ארץ חפץ״, וכמארז״ל ״למה נקראת שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה״, ״רצתה״ מלשון רצון וגם מלשון מרוצה, (ראה בכ״ז ב״ר פ״ה יח. פי׳ המת״ב ופי׳ מהרצ״ו שם). ועניין זה שייך בעיקר ב״ארץ חפץ״ דישראל, שכאו״א מישראל "רוצה הוא לעשות כל המצוות" ועל ידם נמשך ונעשה גם בארץ ישראל, ומזה מובן שכל פרטי העניינים שבארץ ישראל ישנם תחילה בישראל.

ובהתאם לכך יש לבאר תוכן העניין בשבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל: ״ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש״ – כידוע ששבעת המינים הם כנגד שבעת המדות, שבעת הקנים ד"מנורת הזהב כולה", שקאי על כנסת ישראל שנחלקת לשבעה סוגים, שבעה אופנים בעבודת ה׳, שכל פרטי עניינים אלו ישנם בכאו״א מישראל, האנשים הנשים והטף.

ויש להקדים לפניהם הלימוד וההוראה מתיבת ״ארץ״ שבהתחלת הכתוב, שהיא המקור שממנה באים כל ענייני צמיחה, הן תבואה (חטה ושעורה), והן פירות האילן (גפן ותאנה ורמון זית שמן ודבש) דאף מקום צמיחת האילנות – ה״גן״ הוא חלק מה״ארץ״ (דרגה נעלית יותר ב״ארץ״), כדלקמן.

״ארץ״:

כתיב ״ארץ ממנה יצא לחם״ – לאחרי וע״י עבודת ויגיעת האדם, החל מחרישה וזריעה, ובלשון המשנה "הזורע והחורש" ״בארץ״ ודוגמתו בעבודת האדם לקונו – שהתחלת העבודה היא בבחינת חרישה, להיות לב נשבר ונדכה, כמ״ש ״לב נשבר ונדכה אלקים לא תרצה״, ועי״ז תהי׳ הזריעה והצמיחה כו'.

ויש להוסיף בנוגע לענין החרישה בעבודת האדם ־ ע"פ תורת הבעש״ט על הפסוק ׳׳כי תהיו אתם ארץ חפץ״, שבני ישראל נמשלו לארץ שטמונים בה אבנים טובות ומרגליות, אלא שיש צורך לחפש אותם, ועד לחיפוש אחר חיפוש (כיון שנמצאים במקומות מיוחדים בארץ) ויש צורך בחפירה בעומק הארץ ־ שדוגמתה עבודת החרישה, אלא שיש צורך ביגיעה גדולה יותר.

ויש להוסיף בביאור פרטי העניינים דשבעת המינים בעבודת האדם – ״חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון (ולאח״ז גם) ארץ זית שמן ודבש״:

"חטה" – מאכל אדם, שנעשה דם ובשר כבשרו – רומז על העבודה ששייכת לנפש האלקית שבכאו״א מישראל (ה״אדם״ שבו).

"ושעורה" – מאכל בהמה (סוטה רפ״ס, ועוד). וכמסופר בגמרא שכשייאמר להם שעורים נעשו יפות, אמרו לו ״צא ובשר לסוסים ולחמורים״ – רומז על העבודה ששייכת לנפש הבהמית שבכאו״א מישראל (ה״בהמה״ שבו).

"וגפן״ – ״תירוש המשמח אלקים ואנשים״ – שרומז על הוספת השמחה בכל ענייני העבודה ד"אלקים", נפש האלקית (״חטה״), ובכל ענייני העבודה ד׳אנשים״, כמו ״(יין ישמח לבב) אנוש״, לשון חלישות (כמו ״עקוב הלב מכל ואנוש הוא״), שבא על נפש הבהמית (״שעורה״)

״ותאנה" ־ כמ״ש ״ותפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות״, וממשיך ש״ויעש גו׳ כתנות עור וילבישם״ – מורה על העבודה דבירור הלבושים של האדם (לאחרי ובהוספה על העבודה בנוגע להאדם עצמו), ועד לשלימות הבירור באופן ד׳כתנות אור׳ (באל״ף, כ״בתורתו של רבי מאיר׳, (ב״ר פ״כ, יב). ודוגמתו בעבודת האדם שה״אור" דכאו"א מישראל הוא גדול כ״כ עד שפועל אפילו בהלבושים (״כתנות״) שנעשים ״כתנות אור".

"ורמון״ – ״מלאים מצוות כרמון״ ־ מורה על העבודה דבירור ענייני העולם (שלמטה גם מהלבושים של האדם) שבהם מקיימים המצוות. ויש להוסיף בביאור הדוגמא ד"רמון" דוקא – שכל גרעין מובדל ומופרש משאר הגרעינים (לא ע״י דבר זר, אלא) ע״י הרימון עצמו (בשר הרמון), ודוגמתו במצוות ש״אין עושין מצוות חבילות חבילות״, היינו, שכל מצוה היא בפ״ע, מובדלת משאר המצוות, והבדלתה לא ע״י דבר זה ח״ו, אלא) מצד ציווי התורה (ע״ד הבדלת גרעיני הרמון זמ״ז ע״י בשר הרמון). ועד"ז בנוגע לענייני העולם שבהם מקיימים המצוות שגם הבדלת מהמצוות (לפני קיום המצוה, וגם לאתר ביום המצוה בחפץ פרטי זה ישנם שאר הדברים שבעולם שעדיין לא נתקיימה בהם מצוה) היא מצד צווי התורה.

ולאח״ז מוסיף הכתוב וכופל תיבת "ארץ": ע״פ האמור לעיל ש|"ארץ" הוא המקום שבו נעשית עבודת ויגיעת האדם בירידתו למטה בחרישה וזריעה, מובן, ש״ארץ״ הרי מורה על העבודה והיגיעה גדולה יותר, שעי״ז נעשה עילוי גדול יותר. וע״ד החילוק (הובא לעיל) שבין היגיעה דחרישה בשביל הצמיחה להיגיעה שחפירה בשביל למצוא אבנים טובות ומרגליות. ויש לומר, ש"ארץ" הב׳ קאי על העבודה והיגיעה בזמן הגלות, שמצד גודל ירידת הגלות, יש צורך בעבודה ויגיעה גדולה יותר, ובמילא, נעשית גם העלי׳ה (ירידה לצורך עלי׳) באופן נעלה ביותר ביתר שאת וביתר עוז.

וענין זה מרומז בפרטי העניינים ד"ארץ" הב׳ – "זית שמן ודבש": ״זית״ – מורה על מזון באופן של מרירות, כלשון חז״ל על הפסוק ״עלה טרף בפי״, ״יהיו מזונותי מרירין כזית״ (עירובין יח, סע״ב וש״נ). ועניינו בעבודת האדם – כללות העבודה בזמן הגלות באופן של מרירות, כמודגש גם בשמה של מרים (שבלידתה התחיל עיקר קושי השעבוד) ״על שם המירור״, (שמרר, רפכ״ו. שהש״ר פ״ב, יא). ועי׳׳ז נעשה "שמן״ (״זית שמן") – כמארז״ל "זית אינו מוציא שמנו אלא ע״י כתיתה״ – שרומז על פנימיות התורה, רזין דרזין שבתורה, שעיקר ושלימות התגלותה תהי׳ לעתיד לבוא, לאחרי וע״י הקדמת מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות (ראה תניא רפל״ז).

"ודבש" (דבש תמרים, פרש״י בא יג, ה, ועוד) – שצמיחת ה״תמרים״ היא לאחרי שבעים שנה, שמורה על ריבוי העבודה והיגיעה יותר משאר הפירות, ועי״ז דוקא נעשה ה״דבש״, שרומז על שלימות הגילוי דפנימיות התורה (דרשת חז״ל על הפסוק ״דבש וחלב תחת לשונך) לעתיד לבוא.

[מקוצר ומעובד לפי שיחת קודש לט"ו בשבט]

(פנימיות 17)