הזהר מאד לבל תלון בבית שפתחו בצד מזרח! – סיפור

 

נחלת הכלל
{אדמו"ר הזקן – ויקיפדיה}

נוהג היה רבנו הזקן לשלוח את גדולי תלמידיו לערים ועיירות שונות, להורות לעם את דרכי החסידות ולעוררם לעבודת ה' מתוך אהבה ויראה. כן היה מטיל עליהם את התפקיד להתעסק באיסוף כספים להחזקת הישוב החסידי בארץ הקודש.

פעם קרא אליו את אחד מגדולי החסידים, ר׳ זלמן זעזמיר, והטיל עליו שליחות כזו. כאשר נכנס ר' זלמן אל הרבי להפרד ממנו, אמר לו: הזהר מאד לבל תלון בבית שפתחו בצד מזרח!

חרת החסיד את דברי רבו בזכרונו, ויצא לדרכו הארוכה. ה׳ הצליח דרכו, ובכל מקום־בואו פעל התעוררות מרובה לחסידות ועבודת הי, וכן אסף כספים עבור הישוב בארץ ישראל. שמח ר׳ זלמן על הצלחתו במילוי שליחותו של הרבי, והחליט לחזור לביתו.

בדרכו חזרה, בשעה מאוחרת אחר חצות הלילה, כאשר מסביב חושך ועלטה – נטתה העגלה מן הדרך והחלה תועה בנתיבות עקלקלות.

ר' זלמן, ויחד אתו בעל העגלה, נבהלו מאד ולא ידעו מה לעשות. עודם ממשיכים לנסוע, ללא דרך וללא מטרה, הבחינו ממרחק באור הבוקע מאיזה בית. החליטו לנסוע לכוון האור, שם נעצרו וירדו מהעגלה. כאשר הקישו על הדלת, יצא אליהם זקן אחד אשר בירך אותם בברכת "שלום עליכם״, הזמינם להנפש בביתו מעמל הדרך ולסעוד את לבם.

בהכנסם, התכונן ר זלמן להתפלל ערבית; נטל את ידיו לתפלה ושאל את בעל־הבית היכן כותל המזרח. כאשר ראה את הכותל המזרחי – נתקף ד זלמן חרדה. הוא נזכר בדברי רבו, להזהר מללון בבית אשר פתחו בצד מזרח, ובכותל מזרח זה קבוע היה פתח הבית!

הוא ביקש מיד מהעגלון להחזיר את החפצים לעגלה, לרתום את הסוסים ולצאת מיד לדרך. הוא עצמו, העגלון, לא ידע על מה ולמה כל החרדה הזאת, אך חזקו עליו דברי אדונו ולקח את החפצים כדי להעמיסם על העגלה.

כאשר ראה בעל־הבית כי מתכוננים האורחים לצאת מהבית, הרים עליהם קולו והתחיל לצעוק:

אני הנני רק מכניס אורחים, אבל לא מוציא. עליכם להשאר כאן!

הוא סגר את הדלת על מנעול ולא נתן להם לצאת… ר׳ זלמן והעגלון, בעודם עומדים נפחדים ומבוהלים, שמעו לפתע קול המולת אנשים אשר התפרצו אל הבית.

נגשו השנים אל הדלת, למען יקלטו אזנם את שיחתם, ונדהמו לשמוע את הד־שיח הבא שהתנהל בין בעל־הבית לבין הבאים:

למי העגלה העומדת בחוץ האם הצלחת לצוד היום ציפור שמינה? שאל אחד מהחבורה.

זה זמן שלא הזדמן לנו ציפור כזו – ענה המארח – חפצים רבים כאן, ושקשוק של מטבעות עולה מתוכם!

נלך, אם כן, לראות הצפורים! – החליט אחד מהם.

אותו רגע נפתחה דלת חדרם של השנים ולתוכה התפרצו ששה פרצופים פראיים ועיניהם תאוות־רצח. הללו הסתכלו על שני "הצפרים", ונענו: "תחילה ניטיב את לבנו, ואחד נטפל בהם. אין דבר, הצפרים הללו לא יברחו לנו מהכלוב!"

כשמוע ר' זלמן את דברם, אזר אומץ, פנה אל השודדים ואמר: "דעו לכם, כי שליח־מצוה הנני של איש צדיק וקדוש. צדיק זה, אשר לפניו גלויים כל הנסתרות, ראה מראש את הסכנה הצפויה לי, וציוה עלי לבל אלון בבית אשר פתחו במזרח. עד הוא בעל־הבית, כי מיד כאשר הבחנתי כי הדלת בצד מזרח – ביקשתי לברוח מכאן, אלא שאיחרתי את המועד. אם־כן, אפוא, מזהיר הנני אתכם שתאפשרו לנו לצאת מכאן, אחרת – ינקום מכם רבי הקדוש את דמנו השפוך!"

צחוק של לעג פרץ מפי השודדים – פרט לבעל־הבית אשר שקע בהרהורים.

כל אותו הלילה אמרו השנים פרקי תהלים בבכיות מעמקי הלב ולא נתנו שינה לעיניהם. לפנות בוקר שמעו צעדים מתקרבים בחשאי לחדרם. מיד נפתחה הדלת, דרכה נכנס בעל־הבית במרוצה, ואמר להם בלחישה:

"הזדרזו ובואו אחרי. אני אעזור לכם להמלט מכאן!"

השניים לא האמינו למשמע אזנם, אבל לא היה זמן להרהורים. הם מיהרו ללכת אחרי הזקן, ותוך דקות אחדות כבר ישבו בעגלתם.

"הצלתי אתכם בגלל הרבי שלכם!" – אמר להם הזקן עת התחילו לנסוע. כן הוציא מכיסו שטר של חמישים רובל, וביקש מר' זלמן למסור אותו אל הרבי.

כאשר חזר החסיד אל רבו בשלום, נענה ואמר לו רבנו הזקן: ״דע, כי כל אותו לילה לא עצמתי עין בגללך!"

את השטר של חמישים רובל שמסר לו ר׳ זלמן, בשמו של אותו זקן בעל־הבית, לקח רבנו ותחבו לתוך הסדק שבקיר.

עברו ימים, חלפו שנים. יום אחד הגיע עני לביתו של רבנו הזקן וביקש להתקבל אצל הרבי. נכנס הגבאי אל הרבי וסיפר לו אודות העני הרוצה להכנס. סרב הרבי לקבלו, אלא הוציא אותו שטר של חמישים רובל שהיה תחוב כל השנים בתוך הקיר, וביקש מהגבאי למסור אותו לעני.

מי היה אותו עני – איש לא ידע, פרט לרבי והעני עצמו…. (פנימיות 50 – התמים)