מלווה מלכה – מאת הרבי מליובאוויטש

צומצם קרדיט
{שולחן שבת – מאת Silar – נוצר על ידי מעלה היצירה, CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=16407033}

 

כתב רבנו הזקן בשולחנו (או׳׳ח סי' ש'  ס׳׳ג) בדיני סעודת מלוה מלכה: ״טוב לבשל בשר או דבר אחר במוצאי שבת לכבוד סעודה זו, ובזמננו שמאחרין כל־כך סעודה ג׳ שאין יכולים לאכול במוצאי שבת, יכולים לקיים סעודה זו בפירות.  ואחר־כך ממשיך (בסוגריים) ״ואין צריך להקדים סעודה גי בשביל שיאכלו סעודה זו כראוי, שסעודה זו אינה חובה כל־כך אלא מצוה מן המובחר בלבד".

ולכאורה צריך עיון קצת מה שכתב "אינה חובה כל־כך אלא מצוה מן המובחר בלבד", דלכאורה הול״ל שהיא "מצוה בעלמא" וכיו״ב ולא מצוה מן המובחר, לשון שממנה משמע שמלכתחילה כן צריך להיות קיום המצוה באופן זה דוקא?

ויובן זה בהקדים ביאור מקורה וגדרה של סעודת מלוה מלכה, דחובת גי סעודות למדו בגמרא (שבת קי"ז, סע״ב), מג' פעמים "היום" שנאמרו במן (בשלח טז,כה): ״ויאמר משה אכלוהו היום, כי שבת היום לה', היום לא תמצאוהו בשדה", מה־שאין־כן סעודת מלוה מלכה לא מצינו עליה לימוד מקרא.

ובגמ' (שבת קי"ט,ב) איתא "לעולם יסדר אדם שולחנו במוצאי שבת אף־על־פי שאינו צריך אלא לכזית״ ובפרש״י: ״במוצאי שבת, נמי כבוד שבת ללוות ביציאתו דרך כבוד כאדם המלוה את המלך בצאתו מן העיר". ובהמשך הגמ' שם הובא סיפור דר' אבהו עשו לו במוצאי שבת ״עיגלא תלתא״, (אע״פ שלא היה אוכל אלא מעט, ״כולייתא״). ובפשטות משמע, שזהו טעמה של סעודה זו, כדי לכבד את השבת ביציאתה על־ידי סעודה זו. וכן משמע מלשון הרדב׳׳ז לרמב״ם הל' מתנות עניים (פ״ט הי״ג) "ואע״ג דמצוה לאכול במוצאי שבת כמי שמלוה את המלך" כו'.

וצריך עיון בדברי רש״י אלו בנוגע לסידור השולחן במוצאי שבת ״כאדם המלוה את המלך", שהרי הענין דמלוה מלכה" הוא לא ביציאת השבת על־דרך הבדלה וצאת השבת, אלא דוקא לאחר מכן, ואם־כן – הרי זה לאחר הליכת המלך ולא כמלוה את המלך?

עוד צריך להבין: בנושאי כלי השולחן־ערוך (שערי תשובה לסי׳ ש' שם) הביאו בשם תלמידי האריז״ל ״שהנפש יתרה אין הולכת לגמרי עד אחרי סעודת מוצאי שבת". וצריך ביאור: מהי השייכות בין הליכת הנשמה היתירה ושבת בכלל עם סעודת מלוה מלכה?

ויש־לומר הביאור בכל זה: ירידת המן היתה באופן של הלילה הולך אחר היום, וכמפורש בכתוב שירידתו היתה בבוקר, ומהמן שירד בבוקר היה מזון לשתי סעודות, סעודת שחרית וסעודת הערב וכמ״ש ב״בעלי התוספות״ (בשלח טז,כב) ש״כל ימות השנה היו עושין מן העומר שני לחמים״.

ומזה מובן גם בנוגע למן שירד בערב שבת -"שני העומר לאחד" (שם) שהיה באופן של הלילה הולך אחר היום, שמהעומר הראשון אכלו סעודת יום שישי וסעודת ליל שבת, והעומר השני הספיק להם לא־רק לסעודות דיום השבת אלא גם לסעודת הלילה שלאחרי זה, סעודת מוצאי שבת. (וכן מפורש ב״חזקוני״ בשלח ט"ז,כ"ג. ועוד).

ונמצא, שהלחם דסעודת מוצאי שבת היה מהעומר מן – שהיה מיוחד לשבת. ועל־פי זה יש להוסיף ביאור בלשון חז״ל בב״ר (פי״א,ב.) ובמכילתא פי יתרו (כ',י"א) על־הפסוק ״ויברך אלוקים את יום השבת ויקדש אותו״ – "ברכו במן, וקדשו במן. ברכו במן כו' בערב שבת שני עומרים, וקדשו במן – שלא ירד בו כל עיקר״. דיש־לומר: ״קדשו במן״ – היינו בקשר לקדושת שבת, דקדושת שבת מחייבת שלא ירד המן בזמן קדוש זה, של שעות השבת, כולל ההוספה מחול על הקודש. אולם ״ברכו במן״, – הרי ברכת המן התבטאה בשני עמרים, שכוללים את סעודת הלילה דמוצאי שבת, שבו קרה הנס ״שלא הבאיש ורמה לא היתה בו״ (בשלח ט"ז,כ"ד). נמצא שברכת המן נמשכת גם למוצאי שבת.

ויש לומר שזהו המקור לכך שענין השבת נמשך עד סעודת מוצאי שבת, שאף־על־פי שקדושת שבת (ממש) אינה אלא עד לאחרי הבדלה, מכל מקום ברכת השבת נמשכת עד סעודת מוצאי שבת, כשם ש"ברכו במן״ – כולל את ברכת והספקת המן לסעודת מוצאי שבת.

על־פי־זה, מבואר הכל שפיר: א. זהו הטעם שסעודה זו היא סעודת ״מלוה מלכה״ שאז מלוים את השבת ביציאתה, כיון שבסעודה זו הוא גמר ״ברכת״ השבת.

ב. על־פי כל הנ״ל יש לומר עוד, שיסודה של סעודה זו הוא ״זכר למן״, דכיון שהעומר מן דשבת כלל גם את הסעודה דמוצאי שבת, לכן כמו שחייבים באכילת גי סעודות דשבת זכר למן, הרי זכר זה בעצמו מחייב גם אכילת סעודה זו כפי שאכלו בני ישראל במדבר. ומעתה יש לומר דכוונת אדמו״ר הזקן במילים ״שסעודה זו… מצוה מן המובחר״ וכו', היא ללמדנו – שעל־ידי סעודת מלוה מלכה, הרי המצוה דג' סעודות היא "מצוה מן המובחר", כיון שאז הזכר ל״ברכו במן״ הוא בשלימות.

(מקוצר ומעובד על־פי לקוטי־שיחות לפרשת בשלח תשנ״ב)

(פנימיות 48)