שיחת קודש לשבת מברכים אלול מתורתו של כ"ק אדוננו מורנו ורבינו

צומצם
{ראש השנה מציורי ר' זלמן קליינמן}

א. על חודש אלול אמרו רז״ל ששמו מרומז בר״ת של הפסוק: ׳׳אנה לידו ושמתי לך״. פסוק זה הוא בפרשה שבה מדברת התורה באדם שהרג את חברו בשוגג (מבלי לדעת), והתורה, תורת חיים, אומרת, שיקבעו מקום, ערי מקלט שינוס שמה הרוצח, ובאופן זה לא יירא מגואל הדם, הרוצה להנקם בעד הדם השפוך, שיהרגהו — כפי שמבואר בארוכה בפ׳ מסעי ובכ״מ.

והנה הר״ת ד״אלול אינו מהתיבות הראשונות בהפסוק שמדבר בהן על המעשה שעשה האדם, כי אם מהתיבות בהפסוק המדברות בזכותו (״אנה לידו״), ותיקונו של האדם החוטא, ע״י ערי מקלט(״ושמתי לך״).

ולהוסיף, שערי מקלט היו בכל מקום שהיו שם בני ישראל, הן במדבר, הן בארץ ישראל והן בעבר הירדן – שזה היה חוץ לארץ ישראל.

ב.. והנה, זוהי פעולת ערי מקלט בהצלת גופו של הורג נפש בשגגה. אבל הרי גם נשמתו צריכה תיקון, כי עבר עבירה גדולה וחמורה. אמת, עשה זאת בשוגג — אבל הרי גם השוגגים בני עונש הם, וצריכים כפרה.

ולכאורה זה גופא צריך ביאור: מדוע מגיע עונש להשוגג? והטעם: כי באמת יפלא הדבר איך אדם מישראל יעשה עבירה ואפילו בשוגג? כי הרי לא רק נשמת איש הישראלי אלא אפילו גופו צריך לברוח ולהתרחק מזה מצד הטבע שלו, כי הרי זהו דבר המזיקו, המזיק את הגוף ואת הנשמה, וכמו שאין שייך לומר, אשר יקפוץ לתוך האש בשוגג. — ומפני זה הרי, באמת, ״לא יאונה לצדיק כל און״.

אמנם טעם הדבר הוא — מפני שנפש הבהמית היא בהתגברות אצלו, כלומר הבהמה שבו היא בהתגברות על האדם שבו, היא מכסה על האדם דנפש האלקית, ועל ההרגש שלו, ומושכת את האדם מישראל לעשות דבר שהבהמה שבו נמשכת לזה. ומפני שנתן האדם לנפש הבהמית להתגבר, ועפ״י רוב עוד עזר לזה ע״י הנהגות לא טובות – לכן בן עונש הוא וצריך כפרה. וכפרה זו נעשית ע״י ערי המקלט, שהרי ענינם של ערי מקלט הוא – גלות, וידוע אשר ״גלות מכפרת״.

עוד דבר ישנו בערי מקלט – עוזרים הם גם בהצלת הורג נפש במזיד, וכמאמר רז״ל ״אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט״. שם הרי הוא, בנתיים, בטוח מגואל הדם. ורק אחרי כן בית דין שולחיו ומביאין אותו משם לבית דין, וכאשר – ״ושפטו העדה״ הנה אז ״והצילו העדה״. וכידוע אשר אם דנו למיתה פעם אחת בשבע שנים היתה הסנהדרין נקראת: חובלנית. ובכל אופן, עד המשפט הרי הוא בטוח ומוצל. ובנתיים הרי יכול לעשות תשובה.

ד . בענין זה יש מעלה בזמן הגלות לגבי זמן הבית. כי בזמן הבית לא הועילה תשובה לפטור מעונש את ההורג נפש בשגגה או במזיד, וגם אם עשה תשובה היו מענישים אותו. — ומבואר בשו״ת ״נודע ביהודה״, מפני מה לא הועילה תשובה על עונשי בית דין שלמטה. והטעם, כי תשובה היא דברים שבלב, וכיון שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, אין תשובה שבלב מועילה לבטל פסק הבית דין(של אדם).

משא״כ לאחר חורבן הבית – וגם ארבעים שנה קודם מהחורבן – יבנה במהרה בימינו – אשר אז בטלו דיני נפשות, ונשאר רק דין ד׳ מיתות, שמענישין על-זה מלמעלה, הנה אז מועילה התשובה, וכמאמר רז״ל: ״אדם עבר עבירה ונתחייב מיתה למקום מה יעשה ויחיה אם היה רגיל לקרות דף אחד יקרא ב׳ דפים וכוי״.

ה. וככל הדברים האלה הוא ג״כ ענינו של חודש אלול. בראשי תיבות שאלול ״אנה לידו ושמתי לך״, מרומז שחודש זה הוא העיר מקלט על המעשים לא טובים שעשה האדם במשך כל השנה, ע״י חשבון הנפש ותשובה. כי אם, ח״ו, חטא ופגם ועבר את הדרך, דרך הוי׳

–           הנה בכל עבירה שעשה הרי הוא רוצח נפש, ״שופך דם האדם באדם״, היינו שהוא ״שופך דם האדם״, אדם דקדושה, הוא נוטל ומוציא דם וחיות מנפש האלוקית שלו, ומוסרם ״באדם״ – אדם בליעל הוא היצה״ר, שופך דם האדם בשוגג או במזיד.

והחודש אלול הוא ערי המקלט. אם החוטא גולה לחודש אלול – מנתק עצמו ויוצא מהישות ומציאות שלו, ״מארצך וממולדתך ומבית אביך״ – מרצונותיו, רגילותיו ומהמסקנות של השכל טעם ודעת שלו – ויהיה בבחי׳ ונס שמה, אשר שם תהי׳ דירתו — כלומר שהוא מחליט בנפשו ״להתיישב שם״, לסדר ימי חייו בסדר החדש של חשבון הנפש ותשובה, אזי — ״גלות מכפרת״. ולא רק הענינים הלא טובים שעשה בשוגג יתכפרו, אלא גם הענינים הלא טובים שעשה במזיד יתכפרו, כי הלא עתה מועילה תשובת ״שופך דם האדם״, וכנ״ל.

וגם אפילו אם אינו יכול להגיע למדריגת תשובה מאהבה, שאז ״זדונות נעשות לו כזכיות״, אבל, עושה הוא תשובה מיראה עכ״פ, אם מיראת העונש או מיראת הדין או מיראה של ימים הנוראים, מיראת ״אני לדודי ודודי לי״ – ר׳׳ת אלול – מהתבוננותו בתלת קשרין מתקשראין דא בדא ישראל באורייתא ואורייתא בקוב״ה, והוא בעצמן _ ע״י העבירה, אשר ״עוונותיכם מבדילים ביניכם ובין הי אלקיכם״, מרוחק ומנותק מעצמות ומהות א״ס ב״ה – הנה, כאשר מתבונן ומתעמק בזה בא לידי תשובה מהירה, ״זדונות נעשות לו כשגגות״, ו״גלות מכפרת״.

 

 

ו.אמנם אין הכונה בזה לענין הסיגופים ותעניות – כמו בערי המקלט, שאין הכונה בהם שהאדם הגולה צריך לענות ולסגף עצמו. ענינם של הערי מקלט הוא – גלות, אשר עצם הגלות — מכפר. אבל נותנים לו בהעיר מקלט הדברים שהיה מורגל בהם בביתו. בהערי מקלט נאמר: ״וחי – עביד לי מידי דתהוי ליה חיותא״. ולכן הדין הוא, ש״תלמיד שגלה מגלין רבו עמו״. הגם אשר התלמיד הוא רק טפל אל הרב, מכל מקום ״מגלין רבו עמו״. וכאשר רבו יהיה עמו, הנה מבלי הבט על ריחוק הערך שביניהם — ״עביד ליה חיותא״, היינו שרבו יביאהו לידי תשובה, עד שיגיע לבחינת ״ואתם הדבקים בהוי׳ אלקיכם חיים כולכם היום״ – ״היום אם בקולו תשמעו״.

ז. עוד זאת, שעי״ז שהאדם יקיים ה״ונס שמה״, לרוץ לתוך חודש אלול – ינצל מגואל הדם, ״הוא השטן״, ״הוא היצה״ר״ המסית לחטוא, הוא המקטרג, ״הוא המלאך המוות״, גואל הדם שרוצה להנקם מהאדם. השטן הוא גואל הדם הטוען: פלוני הרג את הנפש, הרג את הנפש האלקית שבו, שופך דם האדם דקדושה באדם הבליעל. והעצה לזה: ״והיו לכם הערים למקלט מגואל (הדס), ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט״. וגם אפילו אם היו ענינים שעשה במזיד, הנה עד הדין ומשפט של ראש השנה יכולים להפטר גס מזה ע׳׳י תשובה, כנ׳׳ל.

ח. וזהו הענין שצריך לפרסם: הקב׳׳ה אומר לישראל:

אני נותן לכם עשרים ותשעה, שלושים יום, אשר במשך הימים האלו אם תנתקו עצמכם מהרגילות וההנהגות הלא טובות שנהגתם עד עתה – ונס שמה. תנוסו לתוך הסדר והנהגה של אלול להשתקע שם – אזי תוכלו לתקן כל מה שלא היה כדבעי למהוי עד עתה, ובמילא יהיה למקלט מגואל הדם

–           מכל הקטרוגים.

וע״י תשובה, בתחילה תשובה מיראה, שנעשו לו כשגגות, ואח׳׳ב תשובה מאהבה שנעשו לו כזכויות – תכתבו ותחתמו – לאלתר בספרן של צדיקים,

לשנה טובה ומתוקה.

[לפי שיחת שבת מבה־ח אלול ה׳תשי׳א, נדפס ב־תורת מנחם־ חלק ג׳]

(פנימיות 33)