ברמב״ם ריש פ׳׳ד מהל' בית הבחירה, (לאחר שהוא כותב מה היה בקדש הקדשים – אבן היתה בקדש הקדשים במערבו שעליה היה הארון מונח כו׳ – הוא ממשיך:) ״ובעת שבנה שלמה את הבית וידע שסופו ליחרב, בנה בו מקום לגנוז בו הארון למטה במטמוניות עמוקות ועקלקלות, ויאשיהו המלך ציוה וגנזו במקום שבנה שלמה, שנאמר: ׳׳ויאמר ללויים המבינים לכל ישראל הקדושים לה׳ תנו את ארון הקדש בבית אשר בנה שלמה בן דויד מלך ישראל, אין לכם משא בכתף, עתה עבדו את ה' אלוקיכם וגו׳ ונגנז עמו מטה אהרן וכו' וכל אלו לא חזרו בבית שני. ואף אורים ותומים שהיו בבית שני לא היו משיבין ברוח הקדש.
וצריך להבין:
א. קושית המפרשים (חידושים וביאורים ליעב״ץ על אתר וראה חת׳׳ס לחולין ז, א ד״ה קדושה ראשונה): למאי נפקא מינה להלכה כל האריכות וסיפור הדברים, היכן ואיך וע״י מי נגנז הארון? והרי דברי הרמב׳׳ם בספרו ״יד החזקה״ להלכה אמורים… ודברים שאין יוצא מהן דין מהדינים ולא מוסר, הנהגה וידיעה הצריכה אין מדרכו ז״ל להיטפל בהם בחיבור זה״
ב. מפשטות לשון הרמב״ם משמע ששלמה בנה את ה״מקום״ בביהמ״ק מדעת עצמו(״לפי שידע שסופו ליחרב״) ותמוה: הרי כל חלקי ופרטי הבית נבנו עפ״י ציווי ה׳ — ״הכל בכתב מיד ה׳ עלי השכיל״, ואיך בנה שלמה מקום זה מדעת עצמו?!
%. מדוע קושר לכאן הרמב״ם את ענין האורים ותומים. הרי ענין זה שייך לא להל׳ בית הבחירה, אלא לענין בגדי כהונה שמקומם בהל׳ כלי המקדש והעובדים בו?!
ד. יש לדייק ולשים לב לפרטים, שבלשון הרמב״ם, ולנסות להבין מאי נפקא מינא לדינא מפרטים אלו, שבהם האריך הרמב״ם. וכדלקמן:
א. מציין ששלמה המלך בנה את המקום לגניזת הארון. ב. שיאשיהו המלך ציוה וגנזו.
ג. ״וגנזו במקום שבנה שלמה״ ולא הסתפק במילים ״וגנזו שם״. ד. מדוע מביא ע״ז ראיה מהכתוב, שלא כדרכו? ה. מדוע מוסיף לצטט גם מה שאמר יאשיהו ״אחרי ציויו ללויים… ״אין לכם משא בכתף עתה עבדיו את ה׳ אלוקיכם וגו״׳?
וכדי לבאר כהנ״ל יש להקדים תחילה:
לכאורה אין מובן מדוע שיבץ הרמב״ם את עניו הארון כאן בפרק ד׳ העוסק בצורת הבית?
הרי ענין הארון כשאר כלי המקדש – מקומו בפרקים ב – ג מהל׳ בית ביהב״ח שם מביא הרמב״ם את דיני כלי המקדש. אלא שנתכוון הרמב״ם לחדש לנו שזה שהארון עומד בקדש הקדשים, הוא פרט בצורת הבית. לאמר: הארון אינו רק כלי שמצוי בקדש הקדשים, אלא חלק מקדש הקדשים, דהיינו שזה שהוא חייב להיות בקדש הקדשים זה בתור חלק מבנין הבית. הסיבה לכך: כיון שהארון, דוקא, הוא העושה את ביהמ״ק לבית לה׳ כמ״ש ״ונועדתי לך שם״.
אולם לפי זה, הוקשה לרמב״ם: כיצד יתכן שבבית שני היה חיסרון בקדש הקדשים שהארון הוא חלק ממנו? הרי כאן מדובר בענין שהוא ״עיקר בבנין הבית״, ולא בפרט מסויים?!
וי״ל שכדי להסיר תמיהה זו, מביא הרמב״ם את כל האריכות ע״ד גניזת הארון, באופן שעפי״ז יובן שאף בבית שני לא היה חסרב״בנין הבית״.
והביאור בזה:
גניזת הארון אינה רק ענין של ״בדיעבד״ ובלית ברירה, אלא שמלכתחילה נקבע בבנין הבית שהארון (כאילו) יהיו לו שני מקומות בביהמ״ק:
א. מקום גלוי, על אבן השתיה בקדה״ק.
ב. מקום לגונזו ״למטה״ מקדש הקדשים,
ואף מקום זה הוא מלכתחילה חלק מהבית. (ראה תוס׳ הרא״ש להוריות יב,א צפע״נ עה״ת בהפטרת פי פקודי – שזהו מה שאמר שלמה (מלכים א,ח, כט: ״ואשים שם מקום לארון׳׳.) כלומר: זהו דין בבניו הבית, שכדי להבטיח את נצחיותו של קדש הקדשים, בונים מקום גניזה שהוא חלק מקדה״ק – מקום קדוש – המתאים להיות בו הארון.
וגעתה מחוורים דבר• הרמב׳־ם, לפרטי הפרטים. נפתור ופרח:
א. לגבי השאלה – מאי נפק״מ לדינא: נתכוון הרמב״ם לחדש שהארון(ומקום גניזתו) הם חלק מצורת הבית.
ב. פירוש דברי הרמב״ם ״ובעת שבנה שלמה וידע שסופו ליחרב בנה בו מקום״ וכו׳: לא ששלמה בנה את המקום מדעת עצמו ח״ו, אלא שבעת בנינו היה צריך לדעת שיחרב. וכל כך למה! – מפני שאילו היה שלמה חופר מבלי לדעת את תכלית הציווי, היה יוצא שבעת הבנין לא היה המקום מתקדש בתור מקום לקדושת ארון בקדש הקדשים, שהרי כדי לקדשו צריך כוונה בזה בשעת בנין (ראה שבועות טו,ב).
ג. הסיבה לכך, שהביא הרמב״ם כאן את עניו ה״אורים ותומים״ בבית שני: נתכוון הרמב״ם להביא דוגמא, שכשם שבבית שני היה הארון בשלימות ובמקומו המיועד לכך, אף על פי שלא ראו אותו בביהמ״ק, כך האורים ותומים בבית שני: אף שלא היו משיבין, ולא היו שומעים אותם, אך גם הם היו בשלימות וכחלק ממנין הבגדים של הכהן הגדול.
ר. ביאור דיוקי הלשון של הרמב״ם: כדי להוכיח יותר שגניזת הארון במקומו המיוחד היתה ענין של לכתחילה ולא בדיעבד מבאר הרמב״ם שגם גניזת הארון היתה לא בזמן החורבן – זמן של ״בדיעבד״, אלא בשעה שביהמ״ק לא היה בסכנה כלל, ויתרה מזו, שההכנסה למקום גניזתו היתה מעין הכנסת הארון לקדה״ק ע״י שלמה: א. יאשיהו המלך היה זה שציוה לגנזו, ע׳׳ד הכנסתו לקדה״ק ע״י שלמה המלך. ב. ההכנסה נעשתה על הלויים. בדומה למה שהיה בימי שלמה, שאז עשו זאת הכהנים. ולכן מדייק להביא את לשון הכתוב ״תנו את ארון הקדש בבית אשר בנה שלמה וגו׳, ללמדנו – שאין זו פעולה של סילוק ונטילת הארון ממקומו, אלא אדרבה, זהו ענין של נתינה בביהמ״ק.
ומטעם זה מביא הרמב׳׳ם גם את סיום הכתוב ״אין לכן משא בכתף עתה עבדו את ה׳ אלוקיכם״ כדי להוכיח מכאן: אע״פ שמכאן ואילך יהיה הארון במצב של גניזה, שלכן אין לכם יותר משא בכתף, בכל זאת, אין זה חסרון בעבודה שבביהמ״ק, כי אם עבדו את ה׳ בביהמ״ק שכן לא נחסר עי״ז בבנין הבית.
ומכאן עולה חידוש נפלא: למרות שבחיצוניות לא היה הבית הראשון בנין נצחי, אבל בפנימיותו אף בו ניתן ענין של נצחיות. שבבית ראשון ושני קיים מקום גניזה, שבו לא היה חורבן, והארון הוא במקומו עד היום הזה, והוא המקשר בין שלשת בתי המקדש, כולל בית השלישי שבמהרה יבנה ע״י משיח צדקנו. ■ ■ ■
(חלק משיחה שנדפסה ב־זזידונםים וביאורים•
לב׳׳ק אדנזו־ר נשיא דורנו על הל׳ ביהב׳־ח, סימן יי. מוגש לרגל ימי ״בין המיצרים״ בהם, עוסקים בלימוד תורת הבית כהוראת הרבי]
(פנימיות 32)