"תורה חדשה מאיתי תצא" – והרי "אין נביא רשאי לחדש דבר"?

{הרבי נוטל ידיים – חב"ד אינפו}

 

על הפסוק "כי תורה חדשה מאתי תצא" (ישעיה נא, ד) שנאמר ביעודי הגאולה – אמרו חז"ל: "תורה חדשה מאיתי תצא, חידוש תורה מאיתי תצא" (ויק"ר שי"ג, ג) וכך אמרו: "עתיד הקב״ה להיות יושב… ודורש תורה חדשה שעתיד ליתן ע"י משיח" (ילקוט שמעוני ישעיה רמז תכ"ט), ויש לומר, שעניין זה מרומז בדברי הרמב"ם (סוף הל' מלכים) שמלך המשיח "בעל חכמה יהיה יותר משלמה ונביא גדול הוא… ולפיכך ילמד את כל העם", שכיון ש"נביא גדול הוא" לכן תתגלה אליו ה"תורה חדשה (ש)מאיתי תצא" וילמדה לכל העם!

וחידוש זה אינו רק בהתגלות טעמי וסודות התורה כפרש"י עה"פ "ישקני מנשיקות פיהו" (שיר השירים א, ב) ש"מובטחים מאיתו להופיע עוד עליהם לבאר להם סוד טעמיה ומסתר צפונותיה" – אלא שיתגלו גם חידושים בהלכות התורה.

וכדאיתא במדרש (ויק"ר שם) בנוגע ללויתן ושור הבר בסעודה שעתיד הקב"ה לעשות לצדיקים לעתיד לבוא: "כיצד הם נשחטים? בהמות נותץ ללויתן בקרניו וקורעו, ולויתן נותץ לבהמות בסנפיריו ונוחרו… זו היא שחיטה כשרה? ולא כך תנינן (במשנה חולין ט"ו, ב) הכל שוחטין ובכל שוחטין ולעולם שוחטין – חוץ ממגל קציר והמגרה והשנים – מפני שהם חונקין… אמר הקב״ה תורה חדשה מאתי תצא, חידוש תורה מאיתי תצא" – חידוש בהלכות התורה ששחיטה כזו תהיה כשרה.

והנה כתב הרמב"ם בהל' יסוה"ת רפ"ט: "דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים, אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת… שכל דברי תורה אנו מצווים לעשותן עד עולם… שאין נביא רשאי לחדש בה דבר".

ועל פי זה קשה:

א'.  צריך ביאור בעניין "תורה חדשה מאיתי תצא" – "ע"י משיח" ש"נביא גדול הוא", הרי "אין נביא רשאי לחדש דבר"?!

ב'.  מכיון ש"כל דברי תורה אנו מצווין לעשותן עד עולם", איך יתכן שלעתיד לבוא תהיה שחיטה זו מותרת? שזה קשה בשניים: הן מצד ששחיטה בסכין פגומה אינה כשרה וא"כ כך צ"ל בסנפירי הלויתן והן מצד זה ששחיטה צריכה להיות "בידי אדם" ולא באופן זה שהוא משמים. (וראה בויק"ר שם שדנו בזה ברש"ש ובפ"י ידי משה, ועיין במש"כ בשו"ת "חתם סופר" חיו"ד סי"ט בעניין זה. ועפ"י הסוד – ראה ב"ליקוטי תורה" לרבנו הזקן פ' שמיני י"ח, ד).

וכדי ליישב קושיות אלו יש לדון תחילה בגדרו של "חידוש תורה": דהנה בנוגע לחידוש תורה בזמן הזה אמרו חז"ל "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל ניתן למשה מסיני" (מגילה י"ט, ב; ירושלמי פאה פ"ב ה"ד ועוד). וצריך ביאור: איך ניתן להגדיר את דברי התלמיד ותיק כחידוש (שלו) – יחד עם זה שדבר זה כבר ניתן למשה מסיני?

ההסבר לכך הוא כדאיתא במדרש: "וכי כל התורה למד משה… אלא כללים למדהו" (שמו"ר פמ"א, ו) דהיינו שבנוסף לתורה שבכתב שקיבל, הרי שלגבי התורה שבע"פ – ניתנו למשה רבנו כללי התורה שבהם גנוזים כל פרטי הדינים, ואחר כך הרשות נתונה להוציא מתוך כללים אלו את פרטי הדינים, ולכן: מצד זה שה"תלמיד ותיק" התייגע בשכלו למצוא ולגלות דבר זה (ע"פ הכללים של תורת משה) הרי זה חידוש שלו, ומצד זה שמציאת וגילוי ה"חידוש" נעשית ע"פ כללי התורה שניתנו למשה בסיני – כלול (בהעלם) בתורה, וניתן למשה בסיני.

רק שהחידושים בתורה שמתגלים בזמן הזה, כלולים בתורה באופן שיש ביכולת האדם למוצאם ולגלותם מן ההעלם אל הגילוי. מה שאין כן התורה חדשה שתתגלה לעתיד לבוא, כיוון שאין ביכולת האדם ("תלמיד ותיק") לגלותם, כי אם ע"י הקב"ה בעצמו ("מאיתי תצא"), מובן שהתכללותם של חידושים אלו כלולים בתורה שקיבל משה במתן תורה, דהיינו שהחידוש הוא – שדין זה מתאים לכללי התורה, אף על פי ש"בזמן הזה" עדיין לא ידענו זאת.

ולדוגמא: יש לומר שהיתר שחיטת שור הבר בסנפירי הלויתן הוא "חידוש תורה" (ש"מאיתי תצא") שדיני שחיטה שבתורה לא נאמרו מלכתחילה על שחיטה זו.

דהנה בנוגע להוראת שעה ד'אליהו בהר הכרמל' שנלמדת ממה שנאמר "השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה" (דברים י"ב, י,ג) – "אבל אתה מעלה בכל מקום שיאמר לך הנביא כדרך שהעלה אליהו בהר הכרמל", מבאר הגאון הרוגוצ'ובי ב"צפנת פענח" עה"פ: ש"אין עליו שם שחוטי חוץ כלל והוה קרבן".

וכיוון בזה שאין היתר לעבור על איסור של שחיטת קדשים בחוץ, אלא שאליהו הנביא גילה שעל מקרה כזה שיאמר לך הנביא, מלכתחילה לא נאמר מעולם האיסור של שחוטי חוץ. וי"ל שבאופן זה יגלה ויבאר המשיח בנוגע לחידושי הדינים שישמיע מפי ה'.

ומעתה יש ליישב את הקושיות אחת לאחת:

א'.  מה ש"אין נביא רשאי לחדש דבר" – אמור על חידוש שנוגד את כללי התורה. אולם "תורתו של משיח" הם חידושי דינים שכלולים בתורת משה, ומשיח ילמדנו מפי ה' כיצד הם מתאימים לכללי התורה.

ב'.  ובנוגע לשחיטת שור הבר בסנפירי הלויתן: שחיטה זו לעתיד לבוא תהיה ע"י הקב"ה כדאיתא בגמ' בבא בתרא (ע"ה, רע"א): "אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול", עיי"ש. היינו שסנפירי הלויתן הם כלי השחיטה שבו ישחט הקב"ה את שור הבר, ותנן במשנה (חולין לא, א) – "נפלה סכין ושחטה… פסולה, שנאמר "וזבחת ואכלת" – מה שאתה זובח (כלומר בידי אדם דוקא) אתה אוכל". וזה יהיה ה"חידוש תורה" דלעתיד לבוא (ע"ד סגנון הרוגוצ'ובי דלעיל) שבשחיטה זו שע"י הקב"ה לא נאמרו מלכתחילה כל ההגבלות של דיני השחיטה השונים, שכל אלו נאמרו רק במה שאתה זובח ולא במה שהקב"ה זובח…

ויש להוסיף ולבאר עפ"י "סוד טעמיה ומסתר צפונותיה", מה הטעם לכך שעל שחיטת הקב"ה לא חלים דיני השחיטה? והביאור בזה (עפ"י הסוד) הוא: תכלית השחיטה היא שע"י המצוה דשחיטה פועלים העלאת הבעל חי לקדושה. והנה, כשפעולת ההעלאה נעשית ע"י אדם, הרי היא מוכרחת להיות בהגבלת דיני השחיטה, כי רק ע"י אור המצוה שהוא הנותן כח לקדושה מהקב״ה לכך, אפשר להעלות את הבעל חי לקדושה, אבל כאשר פעולת ההעלאה לקדושה נעשית ע"י הקב"ה עצמו, לא שייך בזה הגבלות.

 

(מעובד לפי קטע מקונטרס "תורה חדשה מאתי תצא", נדפס גם ב"שערי גאולה" ח"ב סי' כ"ט – "פנימיות" 5 – שבט נ"ד)