ביאת משיח – עיקר באמונה

עיקר באמונה – ביאת המשיח

 

כתב הרמב״ם בפירוש המשניות בסנהדרין פ״י, וז"ל: "וממה שצריך שנזכור… שעיקרי דתנו ויסודותיה שלושה עשר יסודות״.

ובהמשך לזה, כתב בעיקר הי״ב וז"ל: ״ימות המשיח – והוא: להאמין ולאמת שיבוא, ולא יחשוב שיתאחר. ״אם יתמהמה – חכה לו. ולא ישים לו זמן, ולא יעשה לו סברות במקראות להוציא זמן ביאתו. והחכמים אומרים: ״תיפח רוחן של מחשבי קיצין״. ושיאמין בו, שיהיה לו יתרון ומעלה וכבוד על־כל־המלכים שהיו מעולם; ולגדלו ולאהבו ולהתפלל בשבילו, כפי מה־שנבאו עליו כל הנביאים ממשה רבנו, עליו השלום, עד מלאכי, עליו השלום. ומי שהסתפק בו, או נתמעט אצלו מעלתו – כפר בתורה שיעדה בו בפרוש בפרשת "בלעם" ופרשת "אתם נצבים". ומכלל יסוד זה – שאין מלך לישראל אלא מבית דוד ומזרע שלמה בלבד. וכל החולק על המשפחה הזאת – כפר בשם־יתברך ודברי נביאיו".

והקשו, למה האמונה בביאת המשיח היא עיקר האמונה (ראה ספר העיקרים מאמר א׳ בפרקים  הראשונים. ראש אמנה (לר״י אברבנאל – ראה דרך מצוותיך דף מ״ד עמ' ב') וכן בשו"ת חתם סופר חלק יורה דעה סי' שנ״ו, ע״ש)

והנה בראש אמנה שם ביאר שזהו "לפי שביאת המשיח באה מפורשת בתורה, בנביאים ובכתובים כו' לכן הכופר בביאתו הרי הוא כאילו כופר בתורה ובנביאים ובכתובים כו'״.

אבל לכאורה לפי תירוץ זה צריך ביאור, האם כל דבר שבא מפורש בתנ״ך יהיה עיקר באמונה? ועוד, שלפי זה מתחזקת קושיא אחרת, והיא: הרי הרמב״ם כבר מנה לפי זה את העיקרים של אמונה בתורה ובדברי הנביאים, וא״כ הרי הדברים קל וחומר, ומה דבר שנאמר בתורה או בנביאים רק פעם אחת בלבד צריך להאמין בו, על אחת כמה וכמה דבר שנאמר כמה פעמים בתורה ומנביאים ובכתובים (וכלשון הרמב״ם (הל' מלכים פי״א ה״ב) שכל ספרי הנביאים מלאים בענין ביאת המשיח). וא״כ מהו הצורך שהאמונה בביאת המשיח תהיה עיקר בפני עצמו?

ועוד, הרי לכאורה ענין ביאת המשיח ותקופתו הם שכר לישראל על התורה ומצוות, וא״כ זהו כלול גם בעיקר הי״א, בענין שכר ועונש.

ובספר העיקרים (שם פרק א') כתב על הרמב״ם שמנה את ביאת המשיח בכלל העיקרים, וז״ל: שאין ביאת המשיח עיקר לתורת משה כמו שכתב הרמב״ם ז״ל, כי כבר יצוייר מציאותה זולתו (היינו שיש אפשרות לתורת משה להתקיים בלי אמונה בביאת המשיח, אלא) והיא (רק) אמונה ראוי לכל בעל דת יהודית להאמינה כו'. עכ״ל. ע״ש.

וכן כתב בחתם סופר שם, וז״ל: "אך א״א לי בשום אופן להאמין שתהיה גאולתינו אחד מעיקרי הדת ושאם יפול היסוד תיפול החומה חלילה – ושנאמר אלו היה ח״ו חטאינו גורמים שיגרש אותנו גירוש עולם וכדס״ל לר״ע בעשרת השבטים שהם נדחים לעולם מפני זה רשאים הם לפרוק עול מלכות שמים או לשנות קוצו של יו״ד אפילו מדברי רבנן, חלילה. אנחנו לא נעבוד ה' לאכול פרי הארץ ולשבוע מטובה, לעשות רצונך אלקי חפצתי – ועכ״פ ועל כל אופן עבדי ד׳ אנחנו יעשה ממנו כרצונו וחפצו. ואין זה עיקר ולא יסוד לבנות עליו שום בנין. אך כיון שעיקר יסוד הכל להאמין בתורה ובנביאים ושם נאמר גאולתינו האחרונה בפ' נצבים ובפ' האזינו כמ״ש רמב"ן שם והרבה מזה בדברי נביאים א״כ מי שמפקפק על הגאולה הלז הרי כופר בעיקר האמנת התורה והנביאים״.

ועד״ז מובא בשם היעב״ץ שאמר שגם בלי ביאת משיח אפשר לקיים תורה ומצוות. והיינו, שאיך אפשר לומר שביאת המשיח הוא יסוד לקיום התומ״צ, בדוגמת יסוד שעליו עומד בנין, הרי בבנין שמתבטל היסוד נופל הבנין, אילו בעניננו הרי אפילו באם ח״ו לא היה הקב״ה מבטיח שיבוא משיח, היתה אפשרות לקיום כל התומ״צ (אבל יש לציין שכמדומה שהיעב״ץ כתב (או אמר) זה בתוך דברי ויכוח עם נוצרים, וידוע שחלק מהדברים שנאמרו בויכוחים אילו הם בבחינת דחיה בקש).

לסיכום הקושיות: א. מאיזה טעם יהיה ענין ביאת המשיח עיקר באמונה? ב. יתר על כן: הרי יש אפשרות לקיים כל התורה ומצוות בלי אמונה בביאת המשיח, אם כן אין זה יסוד שעליו עומד הבנין. ג. אפילו אם נמצא טעם שזה צריך להיות עיקר, הרי הוא כבר כלול בעיקרים קודמים (אמונה בתורה ובדברי הנביאים ושכר ועונש) ולמה נמנה כעיקר בפני עצמו.

והנה כ״ק אדמו״ר נשיא דורנו כתב בלקוטי שיחות חי״ח ע׳ 280 בהערה, וז״ל: ״ע״פ כהנ״ל יש לבאר מה שהרמב״ם מנה ביאת המשיח לא׳ מהעיקרים, שהוא לא רק "לפי שביאת המשיח באה מפורשת בתורה בנביאים ובכתובים כו׳ לכן הכופר בביאתו הרי הוא כאילו כופר בתורה ובנביאים ובכתובים כו׳״ (דברי הראש אמנה הנ״ל), כ״א לפי שזה נוגע לשלימות גדר התורה, שא׳ מגדריה הוא שהיה זמן שהתורה וקיומה בשלימות.

בסגנון אחר: נצחיות ושלימות התורה, זה ש״התורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים״ (להיותה רצונו העצמי של הקב״ה – ראה בארוכה לקו״ש חי״ט ע׳ 3־182 ובהערות שם) הוא לא רק בענין ציווי הבורא, כ״א גם בלימודה וקיומה בפועל, וזה יהיה בביאת מלך המשיח".

ומשמע מלשון זה שכ״ק אדמו״ר נשיא דורנו מקבל את דברי הראש אמנה, אלא שהוא מוסיף עליו; אבל אין הוא מסביר את דבריו.

עד כאן הבאנו את קושייתם של העיקרים החת״ס והיעב״ץ על הרמב״ם, על שמנה את האמונה בביאת המשיח בכלל י״ג עיקרי האמונה ויסודותיה, והם הקשו על זה, הרי האמונה יכולה להתקיים גם אילו ח״ו משיח לא היה בא (אלא שצריכים להאמין בביאת המשיח מפני שזה כתוב בתורה ובנביאים, אבל לא בתור דבר המקיים את כללות האמונה).

והנה קושיא זו בנויה על הגדרתם של ס' העיקרים (ועוד ראשונים) מה נקרא ״יסוד״ ו״עיקר״. שהעיקרים כתב (מאמר א׳ פ״ג בתחילתו), וז"ל: "עיקר', שם הונח על דבר וקיומו – תלוי בו ואין לו קיום זולתו. כמו שהעיקר דבר שקיום האילן תלוי בו ולא יצוייר מציאות האילן וקיומו – זולתו״ (והובאו דברים אלו בס' ראש אמנה לר״י אברבנאל בריש פ״ג). והיינו ש"עיקר" הוא מלשון שורש (עיי״ש בס' העיקרים שכתב בהמשך דבריו: ״השרשים והיסודות״).

וכן הוא גם בלשון “יסוד", וכמ״ש בראש אמנה ריש פ״ו: ״וכן שם "יסוד" נאמר על היסוד שהבנין עומד עליו וכו'. הנה אם כן שם (שרש ו)יסוד לא נאמר כי אם על הדבר שעמידת דבר אחר וקיומו תלוי בו ואין לו קיום זולתו״.

והרי חסדאי קרשקש בספרו אור ה׳ (הובאו דבריו בראש אמנה פ״ב) חילק בעיקרים ויסודות עצמם, שגדרם שכל האילן והבנין תלויים בהם, שיש בהם ב' אופנים: א) ״שהם פינות יסודות לכל המצוות והתחלות לכל המצוות והתחלות לכל האמונות״, כגון מציאות הא־ל, שלא זו בלבד שבלי זה ח״ו ״נופל הבנין״, אלא שהוא גם המקור שממנו נובע כל ה״בנין״. ב) ״ויש פינות תוריות יסודות הדת, שאילו יצוייר העדר אחד מהם תפול בכללה". עיי״ש בראש אמנה בפרטיות (ס׳ אור ה׳ אינו תח׳׳י).

ולפי הגדרות אלו יש לר׳ חסדאי ולס' העיקרים שיטות אחרות במנין העיקרים. ולפי זה היא ג״כ קושייתם (הנ"ל) – למה נמנה האמונה בביאת המשיח בתור עיקר באמונה.

ונראה לבאר שיטת הרמב״ם, עפ״י ב' כללים: א) שי״ג העיקרים הם לא רק יסודות אלא גם עיקרים (כן ביאר בראש אמנה פ״ו, כדלקמן). ב) כל אחד מהם הוא גם יסוד במובן שהגדירו ס׳ העיקרים, ומ״מ נכונים הדברים שכל הי״ג הם יסודות, וכדלקמן בעזה״י.

הכלל הא’ לבאר דברי הרמב״ם הוא, בהקדם שלשונו של הרמב״ם בפירוש המשנה סנהדרין הוא "עיקרי דתנו ויסודותיה". הרי שכתב בם ״עיקרים״ וגם ״יסודות״, ולא עוד אלא שהקדים ״עיקרים״ ל״יסודות״.

וז"ל בראש אמנה שם: ״ואמנם שם ״עיקר״ עם היות שיאמר פעמים (=לפעמים) בזה השימוש עצמו (היינו במובן של ״שורש״)…הנה מלבד השימוש הזה עוד ישתמשו בו החכמים על דבר היותר נכבד ועצמי שבמינו, ואע״פ שאין עמידת דבר אחר וקיומו תלוי בו.

תמצא זה בדבריהם ז"ל שאומרים בהרבה מקומות "וזה עיקר", ואינו לשון שורש לדבר אחר. ואמרו מברך על העיקר ופוטר את הטפילה, ר״ל בעיקר הדבר שסמך דעתו לעשות ממנו עיקר הסעודה וכו'. הנה ראה בעיניך ששם ״עיקר״ יאמר פעמים הרבה על הדבר המשובח. אע״פ שלא יהיה שורש לדבר אחר וכו'. וכאשר תדע זה תבין דברי הרב הגדול שכתב בפירוש המשנה בתחילת העיקרים, ז"ל: ״ראוי לבאר שעיקרי תורתינו ויסודותיהם י״ג וכו'". ובזה ביאר הרב שהי״ג אמונות שיזכור, מהם – יסודות ושרשים עצמיים …ומהם – שעם היותם במדרגת היסודות (הלשון צריך עיון קצת. המעתיק), הנה הם עיקרים ר״ל, אמונות משובחות, עצמיות, עיקריות, גדולות במעלה וכו'״. ע״ש בדבריו באריכות (שלא הועתקה כאן).

אלא שלפי זה קשה למה בהמשך דבריו כתב הרמב״ם ״יסוד״ על כל אחד מהי״ג. (וראה ראש אמנה שם מה שתירץ).

ואולי יש לומר שזה יובן בהקדים בביאור הכלל השני הנ״ל: "יסוד" הוא דבר שבהעדרו אין עמידה לכל הבנין, כנ״ל. ולפי זה כתב בס' העיקרים שביאת המשיח, למשל, אינו יסוד, שהרי שפיר יצוייר שיקיימו כל התורה מתוך אמונה בהקב״ה – בלי שיהיה (ח״ו) ביאת המשיח.

ובאמת גם הרמב"ם מסכים לזה – שהיתה יכולה להיות אפשרות כזו, לקיים כל המצוות בלי יסודות מסויימים. אלא שהרמב״ם ס״ל שמ״מ הרי גם הענינים האלו הם יסודות – כי למרות שהיה יכול להיות כן, מ״מ רצה הקב״ה שהדברים האלו יהיו יסודות, ואם יימצא יהודי שאינו מאמין ח״ו באחד מהיסודות הללו, כגון בביאת המשיח, הרי כל הבנין של היהדות שאצלו – נופל, כי לפי האמת אין יהדות בלי ביאת המשיח.

ונמצא שביאת המשיח הוי שפיר יסוד באמונה, כי בלי זה אין אמונתו (וקיום מצוותיו ולימוד התורה) של היהודי המסויים הלזה נחשבים לכלום, ואין לו חלק לעולם־הבא כלל, כמו שהאריך הרמב״ם בזה בהל' תשובה פ״ג. ע״ש.

ואם נצרף את שני הכללים הללו הרי אפשר לנו לומר שהא בהא תליא – מהו הטעם שחלק מהי״ג הם (לפועל כנ״ל) יסודות של היהדות, הרי זה (לא מפני שבלעדיהם אין אפשרות לתומ״צ, אלא) מפני שהם ענינים עיקריים, ענינים שהקב״ה רוצה אותם בעיקר (או – שהחמיר בהם הקב״ה יותר) מכל שאר הענינים.

ולפי זה יתורצו כל קושיותיו של העיקרים על הרמב״ם וגם הטעם שביאת המשיח הוא עיקר ויסוד באמונה, כדלקמן:

 

לסיכום הובאו באריכות דבריו של ר׳ יצחק אברבנאל בביאור שיטתו של הרמב״ם בענין מנין והגדרת עיקרי היהדות ויסודותי', ונקודת הדברים היא: כל דבר שבאם ח״ו יהודי אינו מאמין בו הוא נקרא "כופר" – הרי הדבר הזה הוא מעיקרי האמונה, האת למרות שמצד הסברא יש אפשרות לקיום המצוות בלי האמונה הזאת (היינו שהיה אפשר שהקב״ה לא היה מצוה על האמונה המסויימת הלזו). ולפי״ז מחלק הרמב״ם בין "יסודות" שהן אמונות שבלעדיהן אין (אפשרות ל)תומ”צ בכלל, לבין ״עיקרים״ שבלעדיהם יש אפשרות לתומ׳׳צ אבל למעשה יהודי שכופר בהם, ח״ו ור"ל מוציא את עצמו מן הכלל וכו'.

ובכללות הענין שחילק האברבנאל בין ׳יסודות׳ לעיקרים שבפירוש המשנה, הנה גם בספר היד ישנו חילוק בין "יסודות" ל״עיקרים״ (ול״עמודים״):

כתב הרמב״ם (פ״א ה״א־ו) בהל׳ יסודי התורה בתחילתם: יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון כו' (היינו הקב״ה) וידיעת דבר זה מצות עשה.

ונמצא שהרמב״ם הגדיר את מציאות ה׳ כיסוד, וזה מובן עפ"י הנ״ל שיסוד – עליו עומד כל הבנין, אבל הרמב״ם אינו מסתפק בזה, אלא כותב שזהו ״יסוד היסודות״, ונמצא שיש עוד יסודות שבהגדרה הנ״ל. (אלא שמציאות ה׳ היא היסוד גם ליסודות הללו, שבלי האמונה במציאות ה׳ אין עמידה לשאר היסודות).

וכמ״ש הרבי בהדרן על הרמב״ם תשל״ה סעיף ט״ו, וז״ל: ההפרש שבין ״יסוד״ ל"עמוד" (במובנם הפשוט): ״יסוד״ הוא דבו שעליו מסובב נל הבנין, ובלעדי היסוד לא יתכן כל הבנין; משא״כ "עמוד" הוא רק תומך את הדבר הנשען עליו והעמוד גם מגביהו, אבל קיומו של הדבר אינו תלוי בה״עמוד״.

וזהו מה שגבי ההלכות ד"יסודות" נקט הרמב״ם הלשון ״יסוד״, וגבי ההלכות ד"חכמות" הלשון "עמוד" – כי: בהלכות יסודי התווה – העניו דידיעת ה' הוא תנאי עיקרי בכל תוכנן [שהרי בלי ה"יסוד" דידיעת ה', לא יצוייר כלל קיום ההלכה דאחדות ה', אהבת ה׳ ויראתו וכו', ואותו הדבר הוא גם בההלכות (שב' פרקים האחרונים דהל׳ יסוה״ת) שבענין הנבואה, מכיון שענין הנבואה הוא דבו ה']. ובמילא נמצא, שידיעת ה׳ היא "יסוד" של הלכות אלו"יסוד היסודות";

משא״כ ההלכות שלאחרי הל׳ יסוה״ת (ובפרט: שלאחרי ספר המדע) – אפשר להבין ולצייר מציאותן (עכ״פ ברובן ככולן של הלכות אלו) גם בלי היסוד דידיעת ה', ומספיק אמונה כללית בה'. והנחיצות דידיעת ה' להלכות אלו הוא בכדי שלימודן וקיומן יהי׳ בתכלית השלימות והעילוי. נמצא שהיחס ד״לידע שיש שם מצוי וכו'״ להלכות אלו הוא (רק) באופן של "עמוד" כנ״ל – ״ועמוד החכמות״.

וכל זה בענין ״יסוד״, ובענין ״עיקר",הנה ז״ל הרמב״ם בהל' יסוה״ת פ״א ה״ב ואילך: וכל המעלה על דעתו שיש שם אלו-ה אחר חוץ מזה עובר בל״ת כו' וכופר בעיקר שזהו העיקר הגדול שהכל תלוי בו עכ״ל. (וראה גם הל’.ק”ש פ״א ה״ב)

הרי מדברי הרמב״ם יוצא ברור שיש שני סוגי עיקרים, כאלו שאין הכל תלוי בהם וכאלו שהכל תלוי בהם.

דהנה תיבת "עיקרים" במובן של עיקרי היהדות כתב הרמב״ם בכ״מ, ומהם (בנוסף למה שכבר הובא) בתחילת החיבור (אחר מנין המצוות), וז״ל: ״ספר ראשון אכלול בו כל המצוות שהן עיקר דת משה רבינו ע״ה וצריך אדם לידע אותן תחילת הכל, כגון יחוד השם ב״ה ואסורי עבודת כוכבים. וקראתי שם ספר זה ספר המדע",

ובכותרת להל׳ תשובה, וז״ל: הלכות תשובה, מ״ע אחת והוא שישוב החוטא מחטאו לפני ה׳ ויתודה, וביאור מצוה זו ועקרים הנגררים עמה בגללה – בפרקים אלו״.

ובהל׳ איסורי ביאה פי״ד ה״ב (בענין סדר הגרות) וז״ל: ״ומודיעין אותו עיקרי הדת שהוא, יחוד השם ואיסור עבודה זרה כו״, (וזהו על דרך לשונו הנ״ל שבתחילת החיבור).

ואולי י״ל שהגדרת "עיקר" להרמב״ם (בס׳ היד, עכ״פ), אינה רק שמדובר באמונה משובחת וחשובה, ע״ד מליח ופת מי מהם עיקר ומי מהם טפל (כדאיתא בברכות דף מ״ד ע״א… וברמב״ם הל' ברכות פ״ג ה״ז), שזה שייך כאשר יחד עם העיקר מדברים גם אודות טפל, משא״כ כשהרמב״ם מדבר אודות ״עיקר" מבלי להזכיר טפל, הרי הפירוש הוא, שמדובר בדבר כללי שהרבה פרטים מסתעפים ממנו ותלויים בו.

וע״ד מה שכתב הרמב״ם בהל׳ יבום וחליצה פ״ח הי״ב־ג, וז״ל: ולעולם הזהר בכל הספיקות הללו בעיקרים אלו, שכל מי שיסתפק לך כו׳ אינה ניתרת כו' עד כו', וכל שהסתפק לך כו' אינה כו', וכל שנחלצה כו' שהרי ביארנו כל העיקרין שעליהן תסמוך, ותדע מי הוא שחולץ ומי הוא שמייבם וכו'.

וכן בהל' איסורי ביאה פ״ז הי״ד: ״ומאחר שתה' זוכר כל אלו העיקרים, תתבאר לך זה שאמרו חכמים כו'".

ולפי״ז נמצא ש״עיקרים״ שכתב הרמב״ם בס׳ היד (עכ״פ), היינו דברים כלליים שמסתעפים מהם עוד דברים, או שהם כוללים כמה דברים.

ותחזינה עינינו לשובך לציון ברחמים ונעמוד כולנו הכן לקבלת פני משיח צדקנו תיכף ומיד ממש, כפי שלימדנו רבינו.

ביאת המשיח – עיקר ויסוד

בענין ביאת המשיח בפרטיות כתב אברבנאל בראש פי"ד וז"ל: ועל הספק הה' שהוא איך מנה הרב ביאת המשיח עיקר, כי עם היותו אמונה אמיתית אינו יסוד שבבטולה תפול התורה. אשיב ואומר, שהנה ראה הרב למנות ביאת המשיח עיקר מג' טענות. ראשונה, להיות ביאת המשיח מין ממיני הגמול בשכר והעונש, כמו שבא בהקדמה החמישית. ואחר שהיה השכר והעונש עיקר עצמי, אינו מהבטל שיהיה ביאת המשיח גם כן עיקר.

והטענה השנית, לפי שרוב הנביאים מדברים ברוח הקודש (היינו הכתובים) כולם הרבו התלונות בענין צדיק ורע לו רשע וטוב לו, עד שמפני זה הרבה מהחכמים בעיונם סלקו ההשגחה האלקית. ומפני זה, אחרי שהשרישנו הרב בעיקרי הידיעה וההשגחה האלקית והשכר והעונש, כפי המשפט, הניח שני העיקרים האחרונים, מביאת המשיח ותחיית המתים, כדי לסלק מהם כל ספק והרהור שיעלה בלב האדם על ההשגחה והמשפט האלקי. וכמו שזכרתי בהקדמה הה׳. ומהבחינה הזאת היה ראוי שימנה זאת האמונה עיקר.

והטענה השלישית, היא, לפי שביאת המשיח באה מפורשת בתורה, בנביאים ובכתובים. לפי שמשה אדונינו ביעודין, והנביאים כולם שבאו אחריו, וכן המדברים ברוח הקדש, כולם יעדו ונבאו ודברו מביאת מלך המשיח. וכמו שהוכחתי זה הוכחה גמורה ברורה, במאמר משמיע ישועה, אשו עשיתי על ביאת המשיח. ולכן, הכופר בביאתו, הרי הוא כאלו נופר בתורה ובנביאים ובכתובים, אחרי אשר כולם יעדו עליה. ומזאת הבחינה היה ראוי שתמנה האמונה הזאת עיקר מעיקרי התורה.

והנה לפי הטעם הא, של הראש אמנה, (שביאת המשיח אינו יסוד, אלא רק עיקר ו) יוצא שזה שביאת המשיח הוא עיקר, אינו שהוא עיקר לעצמו אלא הוא פרט וחלק מהעיקר של שכר ועונש', וגם לפי הטעם הג' ענין ביאת המשיח אינו יסוד אלא רק עיקר והוא מפני שרואים חשיבותו מזה שכל הנביאים והכתובים מלאים מענין זה, וכן משה רבנו מדבר מזה', ולפי הטעם הב' ביאת המשיח הוא גם יסוד (אבל לא מצד עצמו, אלא שמפני) שעליו עומד העיקר והיסוד של שכר ועונש, שעליו עומדים התורה והמצוות.

ומדברי הרבי (בלקו״ש חי״ח ע׳ 280 העי 63) שהובאו ברשימתנו הראשונה, נראה שהוא מסכים לביאורו של הר״י אברבנאל עכ״פ בכללותו, כי כך כתב שם: "יש לבאר מה שהרמב״ם מנה ביאת המשיח לאחד מהעיקרים״, שהוא לא רק כביאורו של האברבנאל, אלא גם מטעם נוסף.

וז״ל (כהמשך למה שביאר בהשיחה שם באריכות, שבביאת המשיח אז יהיו לימוד התורה וקיום מצוותי׳ בשלימות. ע״ש. ויבואר אי״ה לפנינו): ע"פ כהנ״ל יש לבאר מה שהרמב״ם מנה ביאת המשיח לא' מהעיקרים, שהוא לא רק ״לפי שביאת המשיח באה מפורשת בתורה בנביאים ובכתובים כו' לכן הכופר בביאתו הרי הוא כאילו כופר בתורה ובנביאים ובכתובים כו׳״ (דברי הראש אמנה הנ״ל), כ״א לפי שזה נוגע לשלימות גדר התורה, שא׳ מגדריה הוא שהיה זמן שהתורה וקיומה בשלימות.

ומדברי הרבי נשמע שביאת המשיח הוא יסוד, אלא שזהו לא תומ׳׳צ בכללותם, אלא – לשלימות שבהם. (וכנ״ל זהו בהוספה לדברי הראש אמנה).

והנה הרמב״ם כתב בהל' תשובה פ״ג ה״ו וז״ל: ואלו הן שאין להם חלק לעולם הבא כו' המינים כו׳ והכופרים (בתחיית המתים ו)בביאת הגואל כו'. עכ״ל.

ומפרשי הרמב״ם על אתר לא הראו מהו מקור דברי הרמב״ם הללו. אבל הרמב״ם עצמו בהל' מלכים פי״א ה"א, כתב מקור לדבריו, וז״ל: המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה. ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל. וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם. מקריבין קרבנות. ועושין שמטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה. וכל מי שאיני מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו. לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו. שהרי התורה העידה עליו שנאמר ושב ה׳ אלוקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' והביאך ה׳. ואלו הדברים המפורשים בתורה הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי הנביאים. אף בפרשת בלעם נאמר ושם נבא בשני המשיחים וכו'.

אף בערי מקלט הוא אומר אם ירחיב ה' אלוקיך את גבולך ויספת לך עוד שלש ערים וגו' ומעולם לא היה דבר זה. ולא צוה הקב״ה לתוהו. אבל בדברי הנביאים אין הדבר צריך ראיה שכל הספרים מלאים בדבר זה. עכ״ל.

ונמצא שהרמב״ם אומר שהטעם (והמקור) שמי שאינו מאמין במשיח הוא כופר, והוא מפני שאינו מאמין בדברי משה רבינו והנביאים, שדבריהם מלאים בדבר זה – והוא בהתאם לטעמו השלישי של האברבנאל, (שהוא הטעם העיקרי כדמוכח מזה שהרבי, בלקו״ש שם הביא רק טעם זה). והתחלת דבריו הוא בענין שלימות בתורה שתהי' בביאת המשיח – מתאים לדבריו הנ״ל של רבינו.

והנה הרמב״ם שם כתב שכל יהודי צריך לא רק להאמין במשיח, אלא גם לחכות לביאתו (וכמו שהאריך בזה הרבי בכמה מקומות. וכמו שכתבו ג״כ הגרי״ז מבריסק זצ״ל בהגדת בית הלוי).

והרבי בשיחותיו הק׳ אינו מרפה מזה וממשיך לעורר את הציפי' לביאת המשיח, הלוך והחזק, עד שהוא גם מבטיח ש״הנה הנה משיח בא״, תיכף ומיד ממש, ועינינו תחזינה.

(פנימיות 54/55/56/57 אייר/סיון/בין המצרים/אלול תשנ"ח מאת הרב אברהם ברוך פבזנר)