אקמצא ובר קמצא חרוב בית מקדשא, כדברי הגמ׳ בגיטין. לכן דווקא עתה בעמדנו בחודש מנחם-אב, במצב שזקוקים עדיין לנחמת הגאולה, כדאי לנו שנתעמק במעלת ”אהבת ישראל".
כתב הרמב״ם (הל' דעות פ"ו, ה"ג): 'מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר ואהבת לרעך כמוך, לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו, כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו״.
בתלמוד ירושלמי (נדרים פ' כ"ו ה"ב): משלו משל למי שחתך במעות את ידו האחת ע"י סכין שאחז בידו השניה, שבוודאי לא יעלה על דעתו לחזור ולהכות את היד שאחזה בסכין, שהרי הכל גופו הוא. כך כל עם ישראל הם כגוף אחד.
כיצד ניתן לצוות על יהודי לחוש רגש כה עמוק של "ואהבת לרעך כמוך", אשר יגרום להתנהגות ברוח זו. וכי ניתן לצוות על אהבה לאדם? – או שהיא ישנה או שהיא איננה…?
מבאר ה״צמח צדק״ שהציווי הוא על ההתבוננות. כלומר שהתורה מצווה את האדם להתבונן במעלת כל יהודי, אשר כתוצאה ממנה יווצר הרגש של ״ואהבת״, שיביא גם להתנהגות ברוח זו.
במה מתבוננים?
ה״צמח צדק״ מבאר ב"דרך מצוותיך" ב״מצוות אהבת ישראל״ – שכל ישראל הם נשמה אחת כללית, וכל יהודי הוא פרט של אותה נשמה כללית. אשר לכן יוכל ע״י התעמקות והתבוננות בעובדה זו להגיע למצב שכשם שביחס לעצמו – על כל פשעים תכסה אהבה – בגלל אהבת עצמו, כך גם לא יראה חובה על זולתו כתוצאה מאהבה זו.
"בעל התניא" כותב ב״לב של התניא״ (פל״ב) שכשאין אחדות, הרי זה פוגע בהשראת השכינה בכנסת ישראל, שעניין זה נפגם כשיש פירוד חס ושלום בנשמות, דקב״ה לא שריא באתר פגים וכמ״ש ״ברכנו אבינו (אימתי? ־ כאשר) כולנו כאחד"…
ב״אגרת הקודש" סי׳ כ"ב מעורר ״בעל התניא״ במילים חודרות כליות ולב: "כל אחד מתוקן מחבירו (כלומר, אם הוא בפירוד מחבירו חסר בתיקונו הוא) … א"כ אנחנו היות כולנו כאיש אחד ממש (רק אז -) יתכן העבודה בלב… וע"כ נאמר ולעבדו בשכם אחד דווקא. וע״כ אהובי ידידי, נא ונא לטרוח בכל לב ונפש לתקוע אהבת רעהו בליבו, ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם כתיב. ולא תעלה על לב לעולם, ואם תעלה – יהדפנה מליבן כהנדוף עשן וכמו מחשבת ע"ז ממש"!
אז למה זה כל כך קשה?
אכן אנשים אחים אנחנו. ואם כן מניין נובע הפירוד המתגלע מזמן לזמן בכל חוג ובכל תקופה? מבאר זאת כ"ק אדמו"ר הרש״ב בקונטרס ״החלצו״: ״הסיבה לזה הוא רק מצד הישות שלו (שלכן) אינו נותן מקום להזולת והוא מנגד לו… רק בזה שהוא נמצא בעולם, שבזה ה״ה ממעט ישותו, ומשום זה אינו יכול לסובלו… וכמו שנמצא בעדה… שיש חילוקי דעות בכל דבר… ובפרט בדברים שבקדושה – כמו בענייני הרבנים ושוחטים וענייני ביכנ"ס וכדומה, שא"א להתאחד. והנה ביותר ימצא עוון שנאת חינם… בעובדי ה', שכל אחד ואחד בונה במה לעצמו בעסק התורה ע״פ דעתו ושכלו דווקא, ואינם מתאחדים ומתחברים זה עם זה כלל״, ומאריך שם לבאר תוך ניתוח האישיות באיזמל חד – ששרש כל פירוד הוא תחושת הישות העצמית. והתיקון לכך הוא ע"י תיקון תחושה מעוותת זו, שהרי צריכים להיות בתחושת ביטול לבורא – כי הוא חיינו.
עוד מבאר הרבי ב"אגרות קודש" שלו, שזהו מעשה שטן ותחבולותיו, שיודע סיבת הגלות, היא שנאת חינם, ותיקונה וביטולה הוא ע"י אהבת חינם, ועל כן עושה כל טצדקי שבעולם לזרוע פירוד בטענות מתוחכמות, כדי לעכב את הגאולה, שהרי בזמן הגאולה יתבטל לחלוטין ויעבור מן העולם, ולכן מתאמץ לעכב זאת בכל כוחו. ועל כן נועץ ציפורניו לעורר מחלוקות באה"ק דווקא ובירושלים דווקא.
אהבת ישראל – מזרזת את הגאולה
והנה נקודת ה"מאמר" הראשון שאמר רבנו הקדוש כנשיא ישראל, היא: שהפצת התורה ומצוותיה מתוך אהבת ישראל – זו הדרך שתביא את הגאולה שבני דורנו יזכו לה, ומביא סיפורים "מעשה רב" מששת נשיאי חב"ד קודמיו ־ שנהגו בשיטה זו של קירוב הזולת מתוך אהבת ישראל.
ומה נורא הדבר הזה שבשיחת קדשו האחרונה בעלמא דין (ש"פ ויקהל־שקלים תשנ״ב), הדגיש וביסס עניין זה בעומק אורך ורוחב, ותמצית הדברים: ״שלפני התחלת העבודה בפרטי ההתחלקות רבני ישראל… חוזרים ומדגישים האחדות דכלל ישראל מצד ה״עצם״ "ישראל וקוב"ה כולא חד" … שזהו תוכן האחדות שב״מחצית השקל״, שכל אחד מרגיש שבפני עצמו אינו אלא "מחצית" – "חצי צורה", ובצירוף עם עוד יהודי נעשה "צורה אחת שלימה" – ״שקל הקודש״!… תיכף ומיד ממש נעשית השלימות ״ויקהל״ בגאולה האמיתית והשלימה, וכדי למהר ולזרז ולהביא בפועל תיכף ומיד ממש – יש להוסיף ביתר שאת וביתר עז באהבת ישראל ואחדות ישראל (ביטול סיבת הגלות) ע"י הדגשת מעלתו של כל אחד ואחד מישראל שהוא "חלק אלוקה ממעל ממש"!
ופשיטא – שלילת הפכו, ואפילו לא ע״י אמירת דברי מוסר ־ כפי שרואים במוחש שכדי להשפיע על יהודים בענייני יהדות צריכים לדבר אליהם ועליהם בדרכי נועם ובדרכי שלום, ובדברי אהבה וחיבה. עכל"ק.
כשניסינו השנה לעשות הכל בערב תשעה באב, כדי שנזכה מראש לביטולו ולהפיכתו עוד השנה ליום ששון ושמחה – צדה עינינו את האמרה הטהורה שיסד רבינו ללמוד ביום זה – בספרו ״היום יום״: ״מפתגמי אאזמו״ר [המהר־ש]: מה התועלת בפעולה של חסידות ויראת שמים – כאשר חסר העיקר, אהבת ישראל, ונוסף על כך גרימת צער להזולת?!…
עתה שמצפים אנו בכליון עיניים לגאולה הקרובה בקיום נבואת מאור ישראל רבינו הקדוש רוח אפינו משיח ה' אשר ניבא כי ״הנה הנה משיח בא" ־ "והגיע זמן גאולתכם", נחרוט על לוח ליבנו: "באהבת ישראל נקדם בואו"…
(פנימיות 11 – מנחם אב ה'תשנ"ד)