המחלה נעלמה!… מעשה שהיה

צומצם
{מאת Heinrich Böll Stiftung from Berlin, Deutschland – Konferenzeindrücke, CC BY-SA 2.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=12061460}

 

את המעשה הזה סיפר הרב מ.א. גייסמסקי ע״ה מניו-יורק:

״באמצע קיץ תשי׳׳ט, הגיעו לבית הכנסת שלי שני צעירים בעניבות שחורות על צואריהם ובחתיכות סמרטוטים קרועים (כך קיימו מצוות קריעה ל״ע) על בגדיהם המגוהצים. הם אמרו ׳קדיש׳ מתוך הסידור המתורגם לאנגלית״.

אט – אט קשר הרב גייסינסקי קשרים עמם וביחוד עם הבכור, אשר שמו היה לואיס הוסינסקי. ביקוריו של לואיס אצל הרב גייסינסקי הלכו והתרבו והם היו יושבים לילות שלמים ומדברים בעניני אמונה ויהדות. ״כאשר ראיתי כי הוא בשל מספיק״, מספר הרב גייסינסקי, ״התחלתי לשכנע אותו שיניח תפילין מידי יום. הוא אכן החל להניח תפילין וגם על שבת התחיל לשמור. מאוחר יותר ביקרתי בביתו וקבעתי מזוזות על פתחי ביתו.

״כמובן שדיברתי עימו גם על הרבי, ואף יעצתי לו לכתוב מכתב לרבי

ולבשר לו שהחליט להניח תפילין בכל יום. הוא אכן כתב לרבי וזכה למענה מיוחד. בכל אותה תקופה לא ראה האיש את פני הרבי, ואני מצידי לא לחצתי עליו בכיוון הזה ורציתי שהדבר יבוא מצידו״.

ואולם באחד הפעמים שנסע הרב גייסינסקי ל ־ 770 לקחו לואיס במכוניתו ואף אמר כי הוא יחכה לרב גייסינסקי עד שיסיים את עניניו ב ־ 770. הצעתי לו, להמתין בפתח 770 ובעוד דקות אחדות יצא הרבי ואם ירצה יוכל לראות אותו. כאשר חזרתי ראיתיו עומד ומחכה לי ושאלתיו אם ראה את הרבי?

״אינני יודע מה לומר לכם״, ענה לואיס נרגש כולו, ״כבר ראיתי כמה גדולים, ראיתי ־ להבדיל ־ את רוזוועלט, את טרומאן, את אייזנהאוער וכמה גנרלים ומעולם לא רתח לבי למראה אדם כה גדול. עתה למראה הרבי נפלה עלי יראה גדולה, אינני יודע מדוע אך אני בטוח שהוא אדם קדוש מדי עבורי. לא! לא הוסיף עוד ראות פניו!״…

הרב גייסינסקי ממשיך לגולל את פרטי הסיפור: ״במוצאי־שבת תשובה, ערב יוה״כ, בשעה 10 בערב שמעתי מצלצלים בפעמון ביתי, כשפתחתי את הדלת ראיתי לפני את מר גייסינסקי. למרות שהייתי טרוד מאוד קיבלתי אותו בסבר פנים יפות ושאלתי לשלומו״.

״לא איש בשורה אנוכי היום״, ענה מר לואיס, גס אחי בא עימי (בהזכירו את אחיו נכנס האח ופניו היו קודרים מאוד).

לפני שבוע היה בבדיקות ושם חרצו הרופאים את גורלו והודיעו לו כי סרטן ר״ל נמצא בקיבתו והוא זקוק לניתוח תיכף ומיד, אך מכיון שלא היתה בבית-הרפואה מיטה פנויה שלחוהו לביתו, וברגע שתתפנה מיטה – יקראוהו. בינתיים, במשך כל ימי ההמתנה הלך מרופא לרופא, וממומחה למומחה וכולם פה אחד אישרו את ממצאי הבדיקה שנערכה בבית-הרפואה. רק רופא אחד טען כי אכן יש לו את המחלה הנ״ל אך עליו להמתין ולא למהר לעשות הניתוח. והנה בדיוק באותו היום התקשרו מבית ־ הרפואה והודיעו לו לבוא מיד לניתוח, וכאשר השיב שרוצה לחכות מעט, הזהירו אותו שהם מסירים מעצמם כל אחריות אם יסרב לבוא מיד כדי לעבור את הניתוח…

״מה גדולה היא האמונה הפשוטה המוסתרת בלב אדם פשוט מישראל" חשב הרב גייסינסקי, ״כבר הוא שמח, ויש לו חדשות טובות, ומפי האיש הן נשמעות כחדשות טובות מאוד״.

״כעת״, סיים לואיס כשדמעות זולגות מעיניו, ״אנו רוצים שתייעץ לנו מה לעשות וכיצד לנהוג. העניין מסובך ואנו אובדי עצות״.

הרב גייסינסקי השיב כי אינו יכול לעשות מאומה משום שגם הוא בן אנוש כמוהם. האחים התעקשו וביקשו ממנו מילת עידוד והכוונה.

״עצה אחת יש לי אליכם״, אמר, ״לכו אל הרבי מליובאוויטש ואת אשר יאמר לכם תעשו, אך איך תצליחו לפגוש אותו? – זאת עשו: לכו אל מזכירו של הרבי, ותספרו את כל העניין מתחילתו ועד סופו. והיה אם ירשה לכם להיכנס אל הרבי – מה טוב, ואף אם יאמר לכם לחכות עד יום המחרת ־ ערב יוה״כ ־ תחכו, אולם אם יאמר לכם לכתוב מכתב אז אל תדברו אל האיש, רק תבדקו היכן נמצא הרבי, ותתייצבו בפתח הדלת, וכשיצא – נצלו את ההזדמנות ושיטחו לפניו את בעייתכם, לא לפני שתתנצלו כראוי על כך שאתם מעכבים אותו בדיוק לפני היום הקדוש, כשתהיינה לכם חדשות תודיעו לי״.

עוד באותו הלילה, בשעה 12:45 מצלצל הטלפון בביתו של הרב גייסינסקי. מעברו השני נשמע קולו של מר לואיס כולו צוהל: ״ראביי, יש לי חדשות טובות עבורכם!״.

״מה גדולה היא האמונה הפשוטה המוסתרת בלב אדם פשוט מישראל״, חשב הרב גייסינסקי, ״כבר הוא שמח, ויש לו חדשות טובות, ומפי האיש הן נשמעות כחדשות טובות מאוד״…

מר לואיס סיפר את הקורות אותם בשעות האחרונות: ״כאשר סיימנו לדבר עם מזכירו האישי של הרבי, הסביר לנו הרב חדקוב שלא ניתן להיכנס אל הרבי ובפרט היום, ערב היום הקדוש. יגענו ומצאנו שהרבי נמצא בהיכלו ותוך דקות ספורות ניצבנו בפתח חדרו של הרבי, והמתנו בהתרגשות שהרבי יצא.

״בחצות בדיוק נפתחה הדלת והרבי הוציא מכיסו את המפתח וסגר את הדלת. אז נגשתי אל הרבי והצגתי את עצמי: אני מר הוסינסקי ודבר נחוץ לי אל הרבי.

״הרבי הוציא שנית את המפתח מכיסו והכניס אותנו להיכל קדשו. כאשר נכנסנו אמר לנו הרבי כי הוא חיכה לבואנו.

״אחי מרדכי החל לספר את כל השתלשלות הדברים והרבי האזין לו בקשב רב. כשסיים – פתח הרבי ואמר: ״יש לי תרופה עבור הכל: להניח תפילין ומיום המחרת. אין צורך בניתוח ורק תשמור על דיאטה זו שהנני נותן לך, ולאחר שלושה שבועות תפגש עם ד״ר זעליקסון (ז״ל) ־ רופא החצר – שיבדוק אותך״. כאן הציע הרבי לפניו סדר אכילה של מיני מאכלים מיוחדים.

״הרבי״, ממשיך מר לואיס, ״דיבר עמנו מעט פחות משעה, ומכל העברים, מן הפתח ומן החלון סבבנו באנשים סקרנים שרצו לדעת מה אנו עושים אצל הרבי, ובאמת אינני מבין מהו הדבר שעורר סקרנותם של אלו?! (-צא אמור להם שבליל ערב יוה״כ הרבי איננו מקבל אפילו את הגדול שבגדולים, ודבר ידוע שנשיאי חב״ד לדורותיהם נעורים כל הלילה של עיוה״כ, ומובן שהם עסוקים בעניינים נשגבים שיושבי בית-חומר כמונו לא יוכלו אפילו לנחש ולהבין אותם – ואלו יושבים קרוב לשעה אצל הרבי).

המחלה נעלמה…

״לפני צאתנו סיפרנו לרבי כי מזכירו האישי, הרב חדוקוב, לא נתן לנו להיכנס וביקש מאיתנו להעלות הכל על הכתב; וכה היה לשון קדשו של הרבי: ״לא לא! לא צריך מכתב חיכיתי כל הלילה שתבואו אלי בקשר לרפואה והרפואה היא שתניחו תפילין״ (והרבי חזר על כך 3 פעמים – שהרפואה היא שתניח תפילין).

למחרת, בעת חלוקת ה׳לעקאח׳, כאשר עבר הרב גייסינסקי שאלו הרבי האם הניח מרדכי תפילין; הרב גייסינסקי השיב שאינו יודע, והוסיף שכנראה הניח תפילין. ״תשגיח שיניח תפילין״, פקד הרבי על הרב גייסינסקי.

מאוחר יותר נודע לרב גייסינסקי כי מרדכי הניח תפילין, וכאשר דיבר עימם על יוה״כ ביקשו השניים להתענות. מרדכי כמובן לא יכל להתענות בגלל מצבו, והוא הצטער מאד על כך.

לפני חג הסוכות ביקש מרדכי מהרב גייסינסקי לשאול את חוות דעתו של הרבי היות והאחות לוחצת עליו שילך אצל רופא מומחה כדי לעשות צילומי רנטגן – האם הרבי מסכים לכך? מהמזכירות נמסר כי אם מרדכי עצמו מסכים לכך הוא יכול לעשות הצילומים.

הוא אכן עשה סדרת צילומים אך אלו לא הראו דבר. ״בעוד ששה שבועות תשוב אלי״, אמר הרופא למרדכי. בשבת ׳בראשיתי פגש הרב גייסינסקי את שני האחים בהתוועדות של הרבי – בכוס של ברכה ביקש ממנו הרבי להביא את שני האחים ל – 770 לשבת בראשית – מרדכי סיפר כי הוא הוסיף על משקלו (כידוע שמחולי זה, ר״ל, יורדים במשקל באופן מבהיל).

כעבור ששה שבועות הגיע מרדכי אל הרופא וגם אז לא היו הצילומים ברורים הוא התבקש להישאר שם במשך כל היום, ומידי פעם נכנס לצילום נוסף. לקראת ערב שמע מרדכי את הבשורה מפי המומחה בעצמו: ״אדוני, לך הביתה אין לך כלום!״ מבית- הרפואה ענו בחצי פה, לאחר שראו את ממצאי הבדיקה, כי אינם יודעים מה קורה כאן…

שני האחים ידעו גם ידעו ולדידם גם בבית- הרפואה צדקו וגם המומחה צדק, אלא שכאן היה הדבר לפני ברכתו של הרבי ואצל המומחה היה זה לאחר ברכתו של הרבי.

(פנימיות 27)