המטוס המריא לשחקים, נושא עימו נוסעים רבים, כשמגמת פניו נמל התעופה ׳קנדי׳ שבני-יורק. ההמראה הסתיימה ופה-ושם החלו האנשים מסתובבים ומדברים איש אל רעהו. בירכתי המטוס ישב ר׳ גודל, יהודי מזוקן, עם בתו הקטנה; השניים לא שוחחו ביניהם. הבת, שושנה סבלה ממחלה קשה במיתרי הקול, והדיבור היה עליה קשה למאוד.
״יש לה גידול כמיתרי הקול, ההולך ומתפשט במהירות בגרונה, וצר לי לקבוע", המשיך הרופא, ״כי מצבה רק ילך ויחמיר״ …
לא ביום אחד הידרדר מצבה לכדי כך. שנים מעטות קודם לכן היא זכרה את עצמה מדברת ככל ילדי השכונה, עד שהרגישה כי מיום ליום החל גרונה לכאוב, ואט-אט הצטרדה. בתחילה לא הבחין בכך איש, והוריה חשבו כי בתם התקררה ובעוד זמן קצר יחזור אליה קולה הטבעי הצלול. ואולם, משחלפו חודשים מספר וקולה נשאר צרוד – לקחוה הוריה לבדיקות רפואיות.
״ככל הנראה, לא תוכל בתכם לדבר ככל האדם״ ־ אמר הרופא להורים המודאגים – ״יש לה גידול במיתרי הקול, ההולך ומתפשט במהירות בגרונה, וצר לי לקבוע״, המשיך הרופא, ״כי מצבה רק ילך ויחמיר״ —
אבחנתו של הרופא התקיימה במלואה. קולה של הילדה אבד לגמרי, ומומחה בין- לאומי, עמו התייעצו ההורים הציע שבתם תעבור ניתוח קשה ומסובך, שבסופו תוכל – אולי – לדבר ככל האדם. ״אין שום מוצא אחר״, הסביר הרופא, וניסה לשכנע את ההורים. ״עצה אחרת אין בנמצא, ותמיד כדאי לנסות את האפשרויות הרפואיות שנותרו, לפני שיהיה מאוחר מדי״.
ההורים החליטו שאין להם מה להפסיד. ״אנו מוכנים שבתנו תעבור את הניתוח הזה״, אמרו לרופא-המומחה. הרופא הסביר להם שכאן, בארץ, אין אפשרות לעשות ניתוח כזה, וכעבור יומיים מצאו עצמם האב ובתו בדרך לניו-יורק, לבית- המרפא ׳הר-סיני׳.
זמן הטיסה עבר בעצלתיים. ר׳ גודל היה כולו תקוה, שבתוך זמן קצר תבריא בתו והס יוכלו לטוס חזרה לארץ. בדמיונו ראה את עצמו יושב עם בתו במטוס, בדרך חזרה, כשהיא צוחקת ומדברת ככל האדם…
אך רבות מחשבות בלב איש…
עם בואם לבית-המרפא ׳הר סיני׳, אושפזה שושנה, ולאחר סדרת בדיקות הובלה לחדר הניתוחים.
שעות רבות הסתובב ר׳ גודל, פוכר את אצבעותיו, מתוח כולו. הרופאים נכנסו ויצאו, ופניהם החתומות לא בישרו טובות. ר׳ גודל, שלא שלט בשפה האעלית, נלאה מלהבין את הסבריה של האחות שניגשה אליו, אך פניה אמרו הכל —
בצער רב הודיע לרעייתו, שנשארה בארץ, שהניתוח לא הצליח. ״שושנה במצב לא- טוב״, בכה ר׳ גודל, בספרו על תוצאות הניתוח לרעייתו המודאגת. שיברונו היה גדול; כגודל הציפיות, גודל האכזבות.
עוד לפני שהספיק ר׳ גודל לעכל את אי-הצלחת הניתוח – הודיעוהו הרופאים כי חל סיבוך מסויים, שאת מקורו עדיין לא ידעו, ומצבה של שושנה קריטי! ליבו של ר׳ גודל נשבר בקרבו; ששושנה שלו אינה מדברת ככל האדם, עוד יכל לסבול אולי – אך שבתו תהיה במצב קריטי במצב של סכנת-נפשות? ־ זאת לא יכל לקבל!
״ריבונו-של-עולם״, זעק, ״רחם-נא על בתנו האהובה, אל תיקח מאתנו את הפרח שלנו״! – בכה בדמעות שליש.
3(. גודלשטיין הוא צעיר חב״די, שהיה מגיע מדי פעם ל׳הר-סיני׳ כדי לזכות יהודים במצות הנחת-תפילין, ולעודד
את רוחם. כאשר חלף באחד ממסדרוני בית-הרפואה, פגש בר׳ גודל, יושב וממרר בבכי קורע לב. ׳שלום-עליכם, ר׳ יהודי׳, פנה אליו מ, גולדשטיין, ׳מדוע כה עצוב אתה? שים מבטחך בה׳ אלוקי ישראל, והוא יעזור לך!׳. ר׳ גודל הישיר מבטו לעבר הצעיר שכה רצה לעודדו, ושאלו: ׳וכי יודע אתה מצבה של בתיי איני רואה שום תקוה! למה אוכל לקוות? בתי, שבאה עימי מארץ-הקודש ולה בעיה קטנה במיתרי-הקול, שוכבת כאן ללא הכרה, במצב קריטי – ואתה מדבר אתי על תקוה?!׳. ר׳ גודל סיים את דבריו ופרץ בבכי.
׳ראה׳, פנה אליו מ׳ גולדשטיין, ׳יכול אתה לפנות אל הרבי מליובאוויטש. אני משוכנע, שהוא יעזור לך. רבים באו אליו עם בעיות גדולות משלך, ובזכות ברכותיו הק׳, נושעו. נסה גם אתה – וכי מה תוכל להפסיד!׳.
ר׳ גודל שלא נמנה עם עדת החסידים, שמע בחשדנות יתרה את דברי החסיד הנלהב. בתחילה לא חשב כלל לשמוע לדבריו, אך במחשבה שניה החליט כי אכן אין לו מה להפסיד…
היתה זו שעת צהריים, כאשר הגיעו מ׳ גולדשטיין ור׳ גודל אל 770. בשבתו ב- 770 ניגש אליו בחור צעיר והחל לשוחח עימו. ר׳ גודל לא הסתיר את רצונו העז להכנס אל הרבי ל״יחידות״ ולספר לו כיצד ׳משמים מעכבים את רפואתה של בתו׳, כדבריו.
׳הבט׳, הסביר הבחור בעדינות, ׳בשעה זו אין הרבי מקבל אנשים ל׳יחידות׳, אך עצה לי אליך, ואם תשכיל לעשות את אשר אומר לך, תוכל לזכות בברכתו של הרבי, שבודאי לא תשוב ריקם. בעוד כחצי שעה יצא הרבי לתפילת מנחה. גש אליו, ואמור לו במלים קצרות מה רצונך׳ ־ הציע הבחור.
ר׳ גודל מיקם את עצמו קרוב ככל האפשר לחדרו של הרבי, והמתין.
לפתע נפתחה הדלת, והרבי כך שיער ר׳ גודל, שראהו לראשונה בחייו – יצא.
ר׳ גודל ניגש אל הרבי, ופרץ בבכי מר. רבי, הושיעני! בתי חולה מאוד, בבית-הרפואה, והרופאים אומרים נואש. אנא רבי!״ – קרא בייאוש – ״ברכני שאוכל לפחות להוציאה מבית הרפואה, כדי שלא ינתחו את גופה (ר״ל) – לאחר הפטירה…״
ר׳ גודל שלא נמנה עם עדת החסידים, שמע בחשדנות יתרה את דברי החסיד הנלהב. בתחילה לא חשב כלל לשמוע לדבריו, אך במחשבה שניה החליט כי אכן אין לו מה להפסיד…
למישמע דבריו האחרונים של ר׳ גודל, החמיר הרבי את סבר פניו, ואמר בחומרה: כיצד מוציא אתה מפיך דברים שכאלו? ילדה יהודיה צריכה לחיות! איך חושב אתה לצד השני, של היפך החיים? אי״ה עוד תרקוד בחתונתה של בתך, רק שמע לאשר אומר לך״, הסביר לו הרבי מתונות: ״פנה לדוקטור ג׳, הנמצא במחלקה פלונית בבית-הרפואה, ובקש ממנו, בשמי לתת לבתך את התרופה… (והרבי נקב בשמה), ומבטיח אני לך, שהיא תחלים!״ סיים הרבי, ונפנה לתפילת המנחה.
ר׳ גודל, שדברי הרבי החיו את נפשו והוציאו מלבו את ייאושו פנה בשמחה לדרכו.
דוקטור ג׳, אליו פנה בבקשתו לתת לשושנה את התרופה המסויימת, כשהוא מדגיש שזוהי הוראתו של הרבי מליובאוויטש בכבודו ובעצמו, הסכים לתת לה את התרופה, אך טען שמצבה קשה מדי, והתרופה לא תעזור. ״בתך יותר בעולם הבא מבעולם הזה – ר״ל״, אמר.
דבריו של הרופא פגעו כחץ מורעל בליבו הדווה של גודל, אך עד מהרה התעשת ואמר: ״אם הרבי ביקש לתת, יש לתת" – מה אפשר להפסיד?. הרופא, ששנוכח שאם לא יתן את התרופה לבת יחלה גם האב מצער – החליט להענות לו, ונתן את התרופה.
ר' גודל ישב ליד מיטתה של בתו, מנסה לבחון אם אכן פעלה התרופה. כך עברו 12 שעות איטיות ומורטות עצבים, ושום שינוי ואפילו הקל ביותר, לא נראה. הספק החל מכרסם בליבו, והוא החל מהרהר ומתכנן כיצד יעביר את גופתה לארץ ר"ל. דמעות החלו זולגות מעיניו, עייפותו הכריעתו, והוא נרדם.
כשהתעורר, לא האמין למראה עיניו: בתו הביטה בו בעיניה, מחייכת… לאחר שצבט את עצמו ונוכח שאעין זה חלום, קפץ ממקומו והחל רוקד. שיכור מהתרגשות סבב ר' גודל את כל בית הרפואה, כשהוא מסביר באנגלית רצוצה לכל הנקרה בדרכו על הנס שקרה.
כשנרגע וחזר לחדרה של שושנה לראות שוב את הנס קידמה את פניו תחינה של מבתו – בקולה הרגיל והצלול, כלפני מחלתה – אבא, קח אותי הביתה…
)פנימיות 30)