ר׳ ישראל היה חסיד גדול של רבו, והפיץ אז תורת רבו בעירת מגוריו.
לפתע חלה בנו הקטן, יעקב, במחלה אנושה. הרופאים שפקדו את מיטתו, לא מצאו מזור למחלתו. איש מהם לא ידע כיצד לטפל במחלה.
מצבו של יעקב הלך והחמיר, עד שגם אביו, ר׳ ישראל, שבתחילה היה מלא שמחה, וכולו בטחון שלבנו הקטן לא יקרה מאומה, לא ידע את נפשו מרוב צער ועגמת – נפש.
הימים הלכו וחלפו, ובמצבו של יעקב לא חל שום שינוי. מחלתו הקשה שתקה את המשפחה כולה, שהיתה מרותקת למיטתו. השבועות נקפו ומשקלו של יעקב הלך ופחת. הוא היה שוכב במיטתו חולה וחלוש, גופו לא עכל שום דבר מאכל, והשינה היתה ממנו והלאה. עיניהם של ר׳ ישראל וזוגתו כלות, ובפיהם תפילה לבורא – עולם שיוציאם ממצבם העגום והקשה וירפא את בנם.
כשבאו מים עד נפש החליט ר׳ ישראל לארוז את מטלטליו ולנסוע אל רבו, כדי לבקש את ברכתו. הימים ימי חודש אלול, חדש הרחמים והסליחות. ר׳ ישראל עוזב את משק ביתו ושם פניו אל הדרך, לבית רבו.
בינתיים פרשה השנה החדשה את כנפיה, ור׳ ישראל הכין עצמו לימי – הדין הממשמשים ובאים. הוא הכין את עצמו ליחידות עם הרבי, וימי ראש השנה ויום – הכיפורים היו זמן מצוין לעשות תשובה נכונה והכנה מתאימה, לקראת הכניסה ליחידות אל הרבי.
החסידים ראו את שפיפות – רוחו של חברם ונסו לעודדו ולשמחו. לכן ארגנו התוועדות חסידים, משום שידעו כי ר׳ ישראל אוהב לשבת בהתוועדויות מעין אלו, לשמוע את זקני החסידים מעוררים ומחדירים את אהבת ה׳ ויראתו, ולשיר יחדו נגון חסידי מרווה נפש – אך לשווא, דאגתו היתה כה רבה, עד ששוב לא נמשך לבו אחר ההתוועדות. ר׳ ישראל פרש מהציבור ובכה בדמעות-שליש על מצבו הקשה של בנו יעקב.
ימי ראש-השנה עברו על ר׳ ישראל בבכיות עצומות ובתחינות מעומק הלב. המחזור שהחזיק בידיו היה רטוב כולו וטליתו אף היא הייתה ספוגה בדמעות תפילתו.
עשרת ימי תשובה גם הם חלפו ועברו, והנה הגיע יום-הכיפורים. התרגשותו של ר׳ ישראל הלכה וגברה, ועמה גברו בקשותיו ותחינותיו.
בקשה אחת הייתה לו לר׳ ישראל: בקשה אחת אותה שאל וביקש, לה ציפה ויחל – שבשעה שיכנס ליחידות, יקח הרבי את הפתק בידו. כי זאת לדעת ־ מנהג היה בחצרו של הרבי: החסיד היה נכנס לחדרו של הרבי , ומניח על השולחן את פתקו ובו בקשותיו וצרכיו. והיה, אם הרבי מושיט את ידו ולוקח את הפתק, מובטח לו שבקשתו תתמלא, אולם אם הרבי אינו לוקח את הפתק, הרי שבקשתו מושבת ריקם…
ר׳ ישראל חכה בקוצר רוח להיכנס ליחידות ושטח את תחינתו לפני שוכן- מרומים, שיחוס עליו וירחם על בנו הקטן, הסובל ייסורים כה רבים, וישלח רפואה שלמה לבנו, בברכתו של הרבי.
מרגע לרגע גברה עצבנותו של ר׳ ישראל’ ייקח הרבי את הפתק, או לא ייקח? הירפא לבני יעקב או שמא…׳׳ – השינה נדדה מעיניו ותאבונו סר מעליו. הוא המתין בציפייה דרוכה לקראת היחידות, שנקבעה לאחד מימי חול המועד סוכות.
כשהפתקה בידיו, רגליו רועדות ועיניו דומעות – נכנס ר, ישראל אל חדרו של הרבי. ללא אומר ודברים הניח את הפתקה על שולחנו של הרבי.
בחרדה גוברת והולכת הביט על פיסת הניר, שנותרה כמיותמת על השולחן. עיניו מלאו דמעות. הכל היה ברור. אין שום סיכוי. הרבי הביט חליפות בו ובפתקה, אך לא נטלה לידיו.
ר׳ ישראל יצא מחדרו של הרבי, התיישב על הרצפה והחל מתייפח כילד קטן. הוא הבין היטב את משמעות הדבר. ואז ״חיי אינם חיים״ – מירר בבכי. ״מי יודע אם חי בני יעקב?״ – הרהר בחרדה. הגרוע מכל קרה – הרבי לא לקח את הפתקה.
המום ונרעש סבב ר׳ ישראל בעירה, הולך ומבכה את מר גורלו. עד שנרדם.
כשהתעשת, כבר עמדה החמה באמצע הרקיע. תחילה חשב לקום ולחזור ולנסוע לביתו. ״בין כך ובין כך אין לי מה לעשות כאן עכשיו״, הרהר בצער. ״אסע אל ביתי, ולפחות אזכה לראות את יעקב עדיין בחיים״ – מלמל לעצמו. אולם לאחר שהביט בשעונו, הבין שהדבר בלתי אפשרי. היתה זו שעת צהרים, ובעוד כמה שעות יכנס החג – שמיני עצרת ושמחת תורה.
שוב נפתחו מעיינות דמעותיו. “הא, טוב מותי מחיי״ – אמר לעצמו, בשעה שקם ופנה לעבר העיירה המכינה עצמה קראת החג.
בית הכנסת המה מאדם. החסידים תפסו את מקומותיהם, מצפים לכניסתו של הרבי אל האולם. פני הכל מחייכות. פרחי החסידים כבר מזמרים לכבודה של התורה, וזקני החסידים מכים באצבע צרדה ומנענעים בראשם.
הרבי נכנס, והקהל פנה להקפות. השמחה הרקיעה שחקים. הרבי עודד בידיו את השירה והחסידים קיפצו וריקדו, שמחים בשמחתה של התורה.
ר׳ ישראל, שישב מן הצד, הרים את ראשו והביט בחסידים המרקדים והשמחים. מולו רקד בדביקות ר׳ מולא, החסיד הישיש. שבקושי נושא את עצמו בימי החול, כאילו רוח נעורים מתחדשת בקרבו, בידיו ספר תורה והוא מרקד בדביקות כשעיניו עצומות.
ר‘ ישראל הוקסם משמחתו של ר׳ מולא. מזווית עינו קלט את הקבצן של העיירה. זה, שבגדיו קרועים וילדיו רעבים ללחם, שבקושי מוצא את מחייתו ופניו נפולות כל ימות השנה, מעוררות רחמים – היה מרקד עכשיו בכל עוזו. פניו מאירות וכולו אומר שמחת – תורה.
מביט בהם ר׳ ישראל, ובמוחו צפים ועולים דברי התורה ששמע מהרבי אשתקד, על מעלתה של שמחת התורה, יום שמחה בעולם הזה ובעולמות העליונים. ״כל העולמות כולם שמחים בשמחת התורה. כל ’סדר ההשתלשלות׳ שמח ורוקד בשמחת התורה״ – היו דבריו של הרבי. ״מה לי שיושב אני מן הצד” – הרהר לעצמו – ״וכי אפרוש מהציבור כולו? העולמות כולם רוקדים כעת, ואני אביט מן הצד, אשקע בצרותי?״ ־ שאל את עצמו, וקם ממקומו.
הוא נכנס אל מעגל הרוקדים. שוכח את צרותיו ואת בנו יעקב השוכב על ערש דווי , מתעלם ממבטי התדהמה של החסידים, החל ר׳ ישראל רוקד ומקפץ. עד מהרה נעצמות עיניו וריקודו נעשה מהיר יותר. רגליו נושאות אותו מעלה – מעלה. השמחה משתפכת על פניו והוא מרקד, מסתובב במקומו, מתדבק בשמחתם של כל העולמות העליונים, בשמחת התורה. הזיעה ניגרת מפניו, אך ר׳ ישראל אינו שם ליבו לכך. כבר אין הוא זוכר כלל את דבר מחלתו של יעקב, ואין הוא זוכר כלל את מצבו – כל ישותו אומרת ״שישו ושימחו בשמחת התורה״…
החג עבר, ור׳ ישראל נכנס אל רבו לקבל את ברכת הדרך. את דבר מחלתו של יעקב אין הוא מזכיר כלל, שהרי את הפתקה הקודמת לא לקח הרבי מהשולחן.
הרבי הביט בו בחיוך וברכו בדרך צלחה.
ר‘ ישראל פנה לאחור, בכוונה לצאת אל חדרו של הרבי, אך הרבי קרא לו ואמר: ״בערב החג, בשעה שנכסת אלי ובקשת ברכה לשלומו של בנך, לא ראיתי שום סיכוי לחיי בנך. משמים כבר גזרו כליה על בנך, ולא היה באפשרותי לבטל את הגזירה. משום כך לא לקחתי את הפתקה שהנחת על שולחני. אולם לאחר שמחת תורה, בה שכחת את צרותיך ובעיותיך ונפנית לשמחתה של התורה, שמחה אמיתית ללא פניות אישיות, הוחלט בשמים לבטל את הגזירה ולהשאיר את בנך בחיים…״.
את הסיפור הזה סיפר האדמו״ר ר׳ יוסף – יצחק מליובאוויטש – הריי״צ נ"ע – לעשרה חסידים שזימן לחדרו, וסיים באמרו: ״התקיימה בחסיד זה האימרה ׳שמחה פורצת גדר״.
(פנימיות 28)