המכתב שהציל את רגלי… – מעשה שהיה

צומצם נחלת הכלל
{בית רפואה בלינסון ויקיפדיה}

בספר "מבור תחתיות״, אותו כתב יהודי ניצול שואה, מספר ״מופת״ גלוי שארע עמו:

בחדש שבט תשל״ז חליתי ברגלי השמאלית, הרגשתי כאבים עצומים, הלכתי לרופאים מומחים למחלות כלי הדם וקבלתי כדורים שונים ומשונים, אך מצבי לא זו בלבד שלא השתפר, אלא להיפך: הכאבים התעצמו מיום ליום. תאבוני פג כליל ובלילות הארוכים לא יכולתי להרדם, כשנרדמתי לשעה קלה, התעוררתי מיד מחמת הכאבים החזקים, ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי.

עד שבערב שבת פרשת זכור, כשעה לפני הדלקת הנרות, הזמינו בני ביתי את הרופא המומחה למחלות כלי הדם הד״ר גורן, שהוא מנהל מחלקה בבית הרפואה "בלינסון״, הוא בדק אותי ביסודיות, נתן לי כדורים להרגעת הכאבים, אך הוסיף שמוטב שלא אקח אותם מפני שהם חזקים ביותר ועלולים לגרום לסיכונים כמו כן רמז שאם המצב לא ישתפר ייאלצו לנתח את הרגל, דהיינו להוציא את העורק הראשי של הרגל שהוא סתום, ולהחליפו בעורק פלסטי.

ידעתי כבר מתוך שיחות עם אנשים שסבלו כמוני, איתם נפגשתי בפרוזדורי הרופאים, שניתוח כזה הוא מסוכן מאד, ואם איננו מצליח – יש צורך ח״ו לקטוע את הרגל.

התיישבתי וערכתי מכתב לכבוד קדושת האדמו״ר מליובאוויטש ובו תיארתי את מצבי. לאחר כשלושה שבועות קיבלתי מהאדמו״ר תשובה על מכתבי, הוא כותב לי שאשתדל בהקדם לבדוק את התפילין והמזוזות שלי.

התייעצתי עם בני ר׳ צבי שיחי׳ למי לתיתן לבדיקה, ובני הציע שאמסרן לגאון ר׳ ש״ש זצ״ל, המפורסם בבני ברק כבודק מומחה, הוא היה יד ימינו של אחד מגדולי הפוסקים וכיהן בעצמו כראש ישיבה גדולה, לקחתי את שני זוגות התפילין ואת מכתבו של הרבי, והלכתי לר׳ ש״ש לבדוק את התפילין והמזוזות, אך התנה עימי כמה תנאים: תנאי ראשון – שלא אביא את המזוזות בבת אחת אלא שתיים שלוש בכל פעם, ולאחר שיגמור את אלה, אביא עוד שתיים שלוש וכן הלאה. ותנאי שני: בתפילין ־ עלי להוציא בעצמי את תפירותיהן מבתיהם ולאחר הבדיקה לתיתן למישהו שיסדרן.

הסכמתי לשני התנאים הללו כדי לקיים את דברי האדמו״ר מליובאוויטש בשלמותם, הרבנית הציעה לי את עזרתה ומובן שהסכמתי בתודה. היא הוציאה מתרמילה את המכשיר הדרוש להוצאת הפרשיות מהבתים, והוציאה אותם.

עיקרו של דבר: אחר שסיים לבדוק הכל, הודיע שלא מצא מאומה… עכשיו עלי למצוא סופר שיחזיר את הפרשיות לבתיהן ויתפרן בגידין כדין וכהלכה.

בני ברק אינה חסרה סופרים ב"ה, אך דא עקא שידי כולם עמוסות עבודה וכל סופר שהגעתי אליו טען שאין לו פנאי לסדר את התפילין, ידידי ר׳ שמעון וולקן שיחי׳ קישר אותי עם ידידו הטוב הסופר ר׳ פ״א, כששמע את סיפורי נסתקרן לבדוק בעצמו, וכשאך שמע שר׳ ש״ש בדק את התפילין ולא מצא בהן מאומה החליט לבדוק אותם לעיני תלמידיו הצעירים הלומדים אצלו מקצוע הסופרות.

הוא הוציא ממגירתו זכוכית מגדלת ועיין בפרשיות בדייקנות מופלגת. פתאום מתרומם הוא ממושבו ואומר בלגלוג: ״רוח הקודש ממש״… וכוונתו לר׳ ש״ש שלא מצא בתפילין מאומה, והנה הוא מצא אחריו פסול של ממש! נקב קטן באמצע הכ״ף הסופית שבתיבת ״ובלכתך בדרך״, פסול זה ניתן לתיקון, אלא שכל עוד לא תיקנו זאת הרי זה פסול ממש.

לאחר שמצא ר׳ פ״א את ה״מציאה״, התגלה ששוב אין זמנו פנוי לתקן את הפסול ולהחזיר את הפרשיות למקומן. נראה שקנאת סופרים שלו כבר באה על סיפוקה. לבסוף מצאתי סופר שתיקן את הטעון תיקון וסידר את התפילין.

לאחר יומיים שלושה נצנצה בי פתאום מחשבה הרי לפני תופעה נפלאה: הרי שיש קשר ישיר בין הכאבים העצומים שברגלי לבין הפסול שנמצא בתפילין שלי התיבות ״ובלכתך בדרך״! ומה נפלאה היא הרגשתו הקדושה של הרבי מליובאוויטש ממרחק כמה, עשרות אלפי מילין… כמה גדולים מעשי צדיקים! ומה נפלאות דרכיו של מסבב הסיבות ועילת העילות, שהתפילין ינדדו מסופר לבודק עד שיגיעו לידיו של ר פ״א ושם ימצאו את תיקונן, מה רבו מעשיך ה׳.

ובעזרת הבורא רפואות ועושה נפלאות השתפר מצב רגלי וכמעט שחזרתי לאיתני. אלא שהרופאים, בבית הרפואה ״בילינסון״ דרשו שאופיע מפעם לפעם במרפאתם לבדיקות שיגרתיות. כך אמנם עשיתי במשך ארבע שנים. כשבאתי לשם בפעם האחרונה – היה זה בחודש מר-חשון תשמ״א – אמר לי מנהל מחלקת כלי הדם, הד״ר זילקובסקי, שאין כבר צורך שאבוא לבדיקות נוספות מפני שמחלתי נעלמה כליל מבלי להשאיר אחריה עקבות כלשהם.

בהתרגשות לא מעטה שאל אותי: אמור לי את האמת, איזה פרק תהילים עזר לך?…

(הסיפור צוטט בשם אומרם בספר המרתק, ״לקט סיפורים על הרבי מליובאוויטש׳׳ –

חלק ג׳ הוצאת "ופרצת", תשנ״ד.)

(פנימיות 15)