לילה. יושב לו רבנו יוסף קארו בעל ה"שולחן ערוך" בבית מדרשו ומתחבט בסוגיה סבוכה של דברי חז׳׳ל. שעות רבות יושב הוא על המדוכה, ברם הקושיות גוברות, הספקות מתרבים והסוגיה נשארת חתומה. דואב ליבו של עמוד ההוראה ה״בית יוסף״… ניגש הוא לארון הקדש ופותח בבכיה מתהומות הנפש ועיניו הקדושות והזכות זולגות דמעות… "פתח ליבי בתורתך"…
ולפתע אורו עיניו. הבזיק הרעיון, בקע ברק החכמה, נעלמו הקושיות וסרו הספקות. הסוגיה בהירה ונהירה, הכל ברור, חד וחלק!
האיר הבוקר. הגיעו המשכימים לבית המדרש. זוג בחורים צעירים יושבים ללמוד, עוסקים באותו נושא בו עסק ה"בית יוסף" זה עתה ־ והנה שומע הוא כיצד בקלות רבה מבארים הם איש לרעהו את הנושא הסבוך, מבלי להתייגע כלל.
בצד בית המדרש, עומד לו רבנו אחוז שרעפים. הייתכן כי לילה ארוך התייגעתי עד שהגעתי לעומקה של סוגיה סבוכה זו, ואילו שני צורבים אלו, הגיעו להבנת הענין מבלי כל יגיעה?! – חלשה דעתו. בא רבנו יוסף קארו אל האר״י הקדוש וסח לו את המעיק על ליבו.
ענה לו האריז״ל החי: לחינם, חלשה דעתו.
אור גדול של תורה תמימה ירד היום לעולם בזכות תפילתו ויגיעתו. בזכותו פתח ה׳ את צינור הדעת בנושא הזה ונתבהרו המוחות, כך שכל צורך יכול עתה בקלות לרדת לחקר הענין. אתה פתחת את הצינור! הפכת את הענין לנחלת כל אחד ממש.
באמצעות סיפור זה מבאר מייסד החסידות הבעש״ט הק׳ את דברי חז״ל – "כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני", ומפרש: ״שהוא פתח צינור ושביל השפע לעולם״. (כתר שם טוב, ח״ב סי׳ רנו).
״פתח את הצינור״.
יש שואלים, כיצד ניתן במציאות הקשה של ימינו אלה, לחיות בהכרה ובהרגשה שעומדים על סף ימות המשיח ממש? והתשובה לכך היא: ה״צדיק יסוד עולם״ של דורנו, בעל ה״נשמה הכללית׳׳ – ״יחידה הכללית״ – שהיא נשמת נשיא הדור שהוא המשיח שבדור, כבר "פתח את הצינור", ועשה את הענין לנחלת כל אחד: ״הגאולה עומדת כבר על סף הפתח, ומחכה לכל אחד ואחת מישראל שיפתח את הדלת ויסחוב את הגאולה לתוך החדר״!!! – אמר הרבי לראשל״צ הגר״מ אליהו זצ"ל, בביקורו במר חשון ה׳תשנ״ב. אורו של משיח כבר מאיר בעולם, וכל אחד יכול לטעום ממנו. הכיצד?
מלמדנו הרבי: ״והעצה לזה – על ידי לימוד התורה בעניני משיח וגאולה, כי בכוח התורה (חכמתו של הקב״ה שלמעלה מהעולם), לשנות טבע האדם, שגם כאשר מצד הרגש שלו נמצא עדיין ח״ו מחוץ לענין הגאולה (כיון שלא יצא עדיין מגלות הפנימי), הרי על ידי לימוד התורה בעניני הגאולה, מתעלה למעמד ומצב של הגאולה ומתחיל לחיות בעניני הגאולה מתוך ידיעה והכרה והרגשה ש״הנה זה בא״. (משיחת ש״פ בלק תנש״א)
ימי סגולה ־ בדרך לגאולה
לומדים, בעלי ״אמונת חכמים״ ו״אמונת צדיקים״, שמים לב תוך כדי לימודם בתורת הרבי בקונטרסי ה״דבר מלכות״ המגיעים לכל מקום, כי מבאר הוא בקדשו ש"ג׳ תמוז" חל באותו יום בשבוע שבו חלים ״שבעה עשר בתמוז״, ״תשעה באב״ ו״ראשון של פסח״, נקודתם התיכונה היא – הדרך לגאולה… מגלים שעת רצון מיוחדת לגאולה היא בשנה שבה תקופת בין המצרים מתחילה בשבת (צום י״ז בתמוז נדחה) ומסתיימת בשבת (צום ט׳ באב נדחה), דבר שמדגיש את נתינת הכח מאת ה׳ לדחות את אבלות החורבן ע״י התגלות משיח צדקנו והפיכת התקופה ל״יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים״. כך הוא בקביעות שנה זו, מה שמעורר את התקוה והבטחון בה׳ ש-״יהי רצון – והוא העיקר ־ שמהדיבור בכל הנ״ל יומשך בפועל ממש, ביאת משיח צדקנו כפשוטו, ״מלך מבית דוד הוגה בתורה כדוד אביו וכו׳ וניצח כל האומות שסביביו… הרי זה משיח בודאי״ – ודאי דווקא, שקאי על הקב״ה ה״ודאי שמו כן תהלתו", ובמילא נעשה גם כן במשיח, שלוחו של הקב״ה, שכן הגאולה היא ע״י הקב״ה, אלא שבאה ע״י שלוחו, משיח צדקנו, ככל השמונה שמות שנקראו לו, כולל גם ״מנחם שמו, ובאופן דמראה באצבעו ואומר זה״, הנה מנחם משיח צדקנו! ואז יהיה גם ״השיר שהיו הלויים אומרים בבית המקדש״ וסיומא דקרא ״אשבעה בהקיץ תמונתך – ״והיו עיניך רואות את מוריר ובאופן ד"בהקיץ תיכף ומיד ממש״… (לשון קדשו של הרבי, משיחת מוצאי ר״ח מנחם אב ה׳תשמ״ט).
(פנימיות 23)