"ביטול היש" – ו"הבנה והשגה", סתירה או השלמה

צומצם
{מצה שמורה – מאת Yoninah – נוצר על ידי מעלה היצירה, CC BY 2.5, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=772342

אחרי חג הפסח, בו מדגישים כ״כ את מעלת ה״מצה״ שעניינה ביטול בתכלית, וחומרת האיסור שב״משהו חמץ (טיפה של יישות, רחמנא ליצלן), הייתכן שבחלוף שבוע־הפסח, הותר ה״חמץ״, מה גם שבהגיע חג השבועות, קבלת התורה – זהו זמן הקרבת שתי-הלחם, עליהם הקפידה תורה: "חמץ תאפינה" בדווקא!" האמנם יישות וגסות-הרוח אסורים רק שבעה ימים בשנה? ולאחר מכן – השלילה הופכת להיתר עד למצוה?! גם בשיטת תנועת – חב״ד קיימת אותה הפכיות: מחד – דורשת ״ביטול היש״, התמסרות למעלה מטעם ודעת, מפליאה במעלת ״מצוה־אקראית״ מתוך קבלת עול… ומאידך – דורשת להתבונן, להכיר באופן שכלתני… מחד – "אין בן דוד בא אל בהיסח הדעת" (אמונה על-שכלית) ומאידך ־ שיא הגאולה ותכליתה: "ומלאה הארץ דעה את הוי׳ וגו׳. ־ תרתי דסתרי!

מבאר זאת הרבי (לקו״ש ח״א ע׳ 265)

בכך ששלימות התהליך של ״יציאת מצרים״ בנפש, בנוייה משלשה שלבים: ״בהוציאך את העם ממצרים״ – (נקודת המוצא) ״תעבדון את האלוקים על ההר הזה״ – (נקודת תכלית) וביניהם כקו המחבר בין שתי הנקודות: ספירת-העומר, שמשמעותה הפנימית (אינה רק ״ספירת- השתוקקות״ לקראת מתן תורה, דאי משום הא היה צ״ל הספירה לאחור… – כי אם גם) הצטברות של זיכוך רצוף של תכונות הנפש למיניהם.

ושלשת מרכיבי-התהליך רמוזים בפסוק: ״משכני – אחריך נרוצה – הביאני המלך חדריו״, ולכן פתח בל׳ יחיד ובסגנון פסיבי ומסיים בל׳ רבים וקטיבי, מפני שבשלב הראשון כאשר נשמתו של יהודי כבולה במ״ט שערי – טומאה ושקועה ביוון-המצולה, אין חבוש מתיר עצמו מבית – האסורים, על כן תחינתה של הנפש האלוקית: ״משכני״ – עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים (באתעדל״ע) וגאלם. והגילוי האלוקי "למגנט" רק את שבבי- הברז״ל (נש׳׳י בני – האמהות בלהה, רחל, זלפה, לאה) ברם, מחשש שככל אתערותא שלעילא, השפעתה חולפת ״במשוך היובל״… – באלקטרומגנט שנותק מהחשמל, שחדל כח-משיכתו… נצטוינו לנצל את התלהבות – ההימשכות של הנפש האלוקית – להלהבת מנפש הבהמית, ע׳׳י אילופה, זיכוכה ותיקון מידותיה באופן אינטנסיבי, כשכן חסיד המשפיע על שכנו ה״חילוני״ בהסברה, בחוייה ובתירגול יום-יומי במצוות. זהו השלב של ״ספירת – העומר״, שהוא ההשתדלות לרתום גם את ״הבהמית״ למירוץ לקראת מ״ת, כש"הבהמית" מתעוררת, התרגשותה – אינה במתינות… – היא נתפעלת במרוצה וסערת נפש וגוררת במרוצתה גם את ה"אלוקית", מעין ה״פידבק״ של צדיקים בראותם את הלהט הסוער של ״בעלי- תשובה״ הסוחף גם אותם… הרי שמה שהחל ב"משכני" (הנה״א לבד) עבר לשלב של"נרוצה"(שתי הנפשות גם יחד)

ברם, גם לאחר שה״בהמית״ הושפעה, הזדככה וביחד עם ״האלוקית״ משתוקקות הן לאלוקות – עדיין לא הגיעו להתייחדות עם א״ס ב״ה, מפני שכל כולה של ההשתוקקות אינה אלא תוצר של כוחות הנברא שהן "גבול" ואיך יתאחד עם ה״בלי גבול"? – יש כאן ענין ספירת ״שבעה – מידות״ נקיים, הטרדות מחומריות העולם – אך עדיין דרוש השלב של ״הביאני המלך חדריו״ ייחוד הנברא עם קוב״ה בתכלית.

שגם לאחד האמונה שלמעלה מטעם ודעת ולאחר הזיכוך המוסרי – פנימי,  עדיין אין זו אלא ״ציפיה לגאולה״ ״ ועדיין לא בא...

וכאן בא תורו של השלב השלישי: ״קבלת-התורה״. וכמבואר בתניא פ״ה שעצם היספגות רעיון-תורני שהוא ״חכמה־עילאה״ של הקב״ה (ולא משנה מאיזו מסכת…) שצמצם את אין-סופיות חכמתו למשבצות שכליות – [וכנרמז בתהילים: ״משליך קרחו כפיתים" – כקרח שאינו נוזל במצב צבירה של מוצק, כך: ״מגיד שבריו ליעקב״ ־ הפכה חכמה אין- סופית מופשטת להיות ״מוצק-שכלתני״ תפיס וקליט…] וע״י התמזגות תודעת האדם עם המידע האלוקי, נוצרת הדביקות הפנימית של"הביאני המלך חדריו" בחינת ״נישואין״ – כמאמרז״ל: בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו – זו מתן תורה!

ומעתה יובן שינוי-היחס של ה״חמץ״| [שאינו מסמל, כפי שטעינו, את ה״גאווה וגסות-הרוח״ ־ שהן פסולין תמיד… גאווה – נמשלה ל"בצק בלתי אפוי", אשר למרות היותו אותו חומר ממש כלחם ־ עלולה בליעת הבצק לגרום לתפיחויות וכאבי-בטן וכבולעו כך פולטו, שאינו נספג ומזין כלל… וכך מי שדואג רק ללמדנות-רכושנית והישיגים בתורה שנמשלה ל׳קמח״ ול׳מים״… ומסלסל בהשערותיו הפלפליות, ללא ״אפיית-לחמה של תורה״, אזי עלולה תורתו ה״בצקית״ להפוך לו לסם-המוות… – וע״כ "מברך״ הכתוב (עפ״י הסבר פנימיות התורה): ״ואפו עשר נשים ב[עשר כוחות הנפש] לחמכם = [התורה שלמדתם] בתנור אחד – [באש ההתלהבות דהתבוננות בה׳ אחד] תורה ביר״ש בלי גאוה] –

״חמץ״ מסמל משהו עדין יותר: ״יישות-שכלתנית״, כנרמז באותיות (״מצח״ –  חמץ ו״שאר״ – ראש…) הכרת מעלת דעתו… ועפי״ז יובן שבשלב הא׳ ״יציאת מצרים״ – דרושה הנחת שכלו לחלוטין, כי ״פירור – של טעם ודעת" מסוגל להפריע להשתחררות מן המיצרים… (וכמו״כ ליציאה מן הגלות – דרוש ״היסח הדעת").

ברם, לאחר ההישלפות ע״י סייעתא דשמיא וע״י נתינת כוחות מצדיק הדור, יש להתחיל בטיפול אינטנסיבי לזיכוך הבהמיות ועידון-המידות, ולא די בהתעוררות האמונה והצפיה למשיח – שהן באו מכוח השפעת משה רבנו שבדור (אתעדל"ע) – כי אם ישנה תזכורת: ״היכונו לביאת המשיח״, רחצו, היזכו, הסירו הלבושים הצואים דנה״ב, ועטו עליכם לבושים-טהורים במחשבה, דיבור ומעשה, (שלא יהא חלילה: "שליח" ערטיל וסיים מסאניה״…) ולעבודה זו דרוש מאמץ ה״שכל״ המבונן את היצה״ר ומאלפהו דעת לתקן מידותיו. – הרי שבשלב זה ה״חמץ (שכלתנות) – מותר [אלא שמאחר ואין ההתבוננות בגנות התאוות, מטרה כשלעצמה, ואינם אלא "אמצעי" לתיקון המידות, ע״כ הרי״ז בבחינת "היתר" ולא ״מצוה״] אלא שגם לאחר האמונה שלמעלה מטעם ודעת ולאחר הזיכוך המוסרי-פנימי, עדיין אין זו אלא ״ציפיה לגאולה״ – ועדיין לא בא…

וע״כ דרוש השלב השלישי: ״הביאני המלך חדריו״ – טבילה במי הדעת הטהור של פנימיות תורת-החסידות המבארת ענייני גאולה ומשיח בצלילות ובעמקות, שכל תאי-מוחו ספוגים ברעיון גילוי האלוקות המשיחי הקרב ובא, וטועמיה – בערב שבת הגאולה – (דתורתו של רשב׳׳י במשנתו של ריב״ש) חיים זכו… וזכו – אחישנה, ולימוד מעמיק זה בו ה״שכל״ הוא הוא הכלי להתייחדות הנברא והבורא – הרי אז ה״חמץ״ מצוה!.״ ובאותו הזמן… יהיו ישראל ״חכמים גדולים״… אך מי חכם וישמר אלה מ״עכשיו״?… כי באותו הזמן – זה כבר לא יהיה ״חכמה״…

(פנימיות 21 – שאלות ותשובות   עם: הרב יחזקאל סופר)