״ג׳ תמוז״ בגימטריא: ״עוד משיח חי״. האמנם ?!

צומצם
{מאת Camillo Boccaccino – Web Gallery of Art:   Image  Info about artwork, נחלת הכלל, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=1450962}

שאלה:

בגליונות האחרונים של ״פנימיות״ נגעתם במושג ״חיים נצחיים״ גם לאחר שלעיני בשר היתה הסתלקות. בבקשה להוסיף ולבסס זאת יותר עפ״י מקורות.

תשובה:

א. הנה בש״ס מצינו בכמה צדיקים שמיתתם לא היתה כמיתת שאר בני אדם, והיה בהם קישור הנשמה עם הגוף גם אחר הסתלקותם. וכגון המסופר במסכת שבת (קנב,ב) שרב אחאי בר יאשיה שהיה קבור כבר במשך עשרות שנים, גער באנשים שחפרו באדמה ליד קברו, ורב נחמן בא אליו ודיבר עמו ואף מישש אותו וראה שלא הרקיב.

ובכתובות (קג,א) שרבי יהודה הנשיא היה בא בכל ערב שבת לעשות קידוש בביתו. והוסיף על זה בספר חסידים (רמז תתשכ״ט הובא בגליון הש״ס שם) וז״ל: ״ורבינו הקדוש היה נראה בבגדים חמודות שהיה לובש בשבת ולא בתכריכין, להודיע שעדיין היה בתקפו ופוטר את הרבים ידי חובתן בקידוש היום… כחי בבגדים כמו שהיה לובש בחייו״. ועי״ש בגמרא את הסיבה שבגללה הפסיק אחר איזה זמן לבוא לעשות קידוש. וידועה השקו״ט באחרונים איך יכול רבנו הקדוש להוציא אחרים ידי חובתן בקידוש, והרי הוא נשמה מעולם האמת ו״במתים חפשי״. וכללות הביאור בזה הוא שמאחר שבא לביתו באופן של נשמה בגוף, הרי הוא מחויב באותה שעה במצוות (וראה גליוני הש״ס להר״י ענגיל לכתובות שם, וב״ברית עולם״ ו״מקור חסד״ לספר חסידים שם).

ובבא מציעא (פד,ב) מסופר על רבי אליעזר ב״ר שמעון שביקש מאשתו שלא תמסור אותו לקבורה אלא תשאירהו לאחר מיתתו בחדרו שבעליה, וכך נשאר שלם בגופו, והיה מדבר עם אשתו, והיו באים אנשים להתדיין אצלו ועומדים מאחורי הדלת ושוטחים טענותיהם, והיה נשמע הקול מתוך חדרו "איש פלוני אתה חייב איש פלוני אתה זכאי״. ואחר כך שנודע הדבר לחכמים שהוא מת, אמרו שאין זה כבודו להשאר כך, ומסרוהו לקבורה אצל מערת אביו במירון.

(ועוד כמה סיפורים עד׳ז בבא בתרא נח,א. וכגון המסופר שם שרב טובי בר מתנה תפס בזקנו של נכרי אחד שחפר בקברו).

הרי שלא רק ביעקב אבינו מצינו שלא מת אלא גם בחכמי הגמרא. וראה באלשיך לפרשת ויחי שמבאר את ההבדל שבין הסיפורים שמצינו בגמרא, לבין מה שאמרו על יעקב אבינו, כי ״כל אלה לא היה בם רק כח מה מהנפש, אך לא מרוח ונשמה כי נסתלקו מהם, יתר עליהם יעקב כי הכל (נר״נ) היה בו". וברמב״ן שם שהמיוחד ביעקב לגבי שאר הצדיקים הוא ״דבכל הצדיקים הוא רק לעיתים מזומנות, אבל ביעקב תחופף עליו כל היום״.

ואמנם מצינו גם ברבותינו נשיאנו שנראו לאחר הסתלקותם כנשמה בגוף. וכידוע הסיפור שהבעל שם טוב והמגיד ממעזריטש באו לבקר אצל כ״ק אדמו״ר הזקן בהיותו בבית האסורים, וכ״ק אדמו״ר הרבי מוכיח (בשיחת מוצש״ק מקץ תשמ״ו ע׳ 205 ואילך) שהם ביקרו אותו בהיותם נשמה בגוף, ועי״ש שמטעם זה יכלו לפסוק לו הלכות (אע״פ ש"לא בשמים היא״). וכן מצינו כמה סיפורים עד"ז אצל כמה מנשיאי חב״ד (ראה ספר השיחות ״תורת שלום״ לה״ק ח״ב ע׳ 659-60).

ב. ולאחר שכבר זכינו לשמוע מהרבי את כל ההודעות בקשר למשיח שהוא נשיא הדור, ועד להודעה ש״משיח צדקנו נמצא כבר במציאות ובהתגלות״, הרי מובן שגם עתה אין מדובר במיתה רגילה. כי כל מיתה פירושה שיהודי סיים עבודתו בעלמא דין ולכן נפרדה הנשמה מהגוף והוא מחכה לעמוד לגורלו לקץ הימין. אבל כאן בהסתלקותו של נשיא הדור המשיח שבדור, הרי זוהי התעלות לשם קבלת חיים נעלים יותר. שלאחר שעשה כל אשר ביכולתו להכין את בני ישראל לגאולה השלימה, היה צריך לצערנו לעבור את הענין של ״ואל עפר תשוב״ לזמן קצר, ולא רק ע״י ״ונפשי כעפר לכל תהיה״, בכדי להתעלות לקבלת החיים הנצחיים ע״י נשמת משיח שתתעבר בו.

ולכן גם עתה בעת תקופת המעבר הזו, הרי הוא כיעקב אבינו שלא מת ונפש רוח ונשמה קשורה בגופו הטהור. וכשיושלם בקרוב ממש הענין של קבלת החיים הנצחיים נראה בעינינו את ה״הקיצו ורננו שוכני עפר", ויבוא בגופו הקדוש לגאלנו . (ולהעיר מדברי האלשי״ך שם שלכן אמרו בצדיקים ״הקיצו ורננו שוכני עפר״, כי הצדיקים אינם מתים, והם רק ״שוכני עפר״).

ג. וכאשר מעיינים בשיחות ובמאמרים של השנים האחרונות, אפשר להבין מדברי הרבי בעצמו מהו ענין ההסתלקות שלו, ומה ענינה של ההקדמה לזה שהתחילה בכ״ז אדר א׳ תשנ״ב. ונקודת הענין היא שבזה הוא הגיע לשער הנו״ן דבינה, וכמו השלימות של משה רבנו שהגיע למדרגה זו בעת הסתלקותו.

דהנה בספר השיחות תשנ״ב (ע׳ 23) מבאר בענין הסימן של תשנ״ב שהוא ר״ת ״תהא שנת נפלאות בינה״. ומבאר ש״נפלאות בינה״ הוא בחי׳ ״נו״ן פלאות (זוהר ח״א רסא,ב) שמורה על הגילוי דשער הנו״ן דבינה בסיום וגמר העבודה בתכלית השלימות, כפי שמצינו במשה רבנו שבגמר וסיום עבודתו נתעלה ל״הר נבו, ״נו״ן בו״ (ס׳ הליקוטים להאריז׳׳ל ואתחנן ג, כו. ועוד)״. ומוסיף בהערה ״ויש לומר שזהו גם פירוש הר״ת דשנת ה(תש)נ"ב – נו״ן בו".

ובש״פ חיי שרה (שיחות קודש תשנ״ב ע׳ 320) מוסף ש״בשנת הצדי״ק… זוכים גם לגילוי הענין ד"נו"ן פלאות״, שער הנו״ן… ישנם הגעגועים גם לשער הנו״ן, וע״י ההליכה שלא בערך כלל וכלל… הליכה ד"ויעל״, ויתירה מזו, ש״כמה מעלות היו ופסען משה בפסיעה אחת״ (רש״י ברכה לד,א) – נעשה ה״ויעל משה גו׳ אל הר נבו״, שזוכים גם לשער הנו״ן״.

ובמאמר המוגה האחרון שהוציא כ״ק אדמרר שיל״ו וחילק אותו לכל או״א בידו הק׳, ד״ה ואתה תצוה (סה״מ מלוקט ע׳ קלה) כותב: ״מובא במאמר אדמו"ר הזקן (מאמרי אדמוה״ז הקצרים ע׳ תג) דאיתא בתיקונים שאפילו אם היה צדיק אחד חוזר בתשובה שלימה בדורו, היה בא משיח. כי מזה שאין מאיר אצלו גילוי עצמות אוא׳׳ס, הוא נשבר ונדכא, כתית. וע״ד הידוע שחולה בגימטריא מ״ט, שגם שמשיג מ״ט שערי בינה אלא שחסר לו שער הנו״ן הוא חולה (טעהמ״צ להאריז״ל פ׳ וירא)״.

הרי מובן, שמה שקרה בשנת תשנ״ב, הוא חולי של השתוקקות לשער הנו״ן, ושלימות העליה של ״נו״ן בו" נעשתה בג׳ תמוז תשנ״ד, שהיה ״ויעל משה אל הר נבו״. ולכן אין מדובר כאן על מיתה כפשוטה, אלא עליה לקבלת שער הנו"ן, רוחו של משיח.

(פנימיות 14-שאלות ותשובות עם הרב שלום דב וולפא )