הנושא יבואר לסעיפיו: א) מהות האמת. ב) ה' אלקים אמת. ג) מדת אמת. ד) עבודת אמת. ה) חכמת האמת.
א) מהות האמת.
אמת – היא הוי' קיימת, דהיינו מציאות בטוחה ומוחלטת בלי שום צד חולשה או עירעור כלשהו בעצם קיום מציאותה. והוא ההיפך הגמור של השקר (ע״ע), שהוא העדר והיפך המציאות. לא זו בלבד שהאמת קיימת בהווה, אלא שגם בעתיד או בעבר – קיומה שווה, שאין בה העדר המציאות בעבר, או הפסקת מציאותה בעתיד, וגם אינה משתנה. משום שהשינוי הוא תהליך של הפסקת המציאות בשלבים, או גידול המציאות ממצב של העדר. ואין הבדל אם העדר המציאות יהי' בעתיד, או הי' בעבר. שבכל מקרה, אם איו עצם מציאותו מוחלטת – אינו אמת.
הוה אומר, שהאמת – משמעותה נצח, כמו שאמר שמואל הנביא: ״וגם נצח ישראל לא ישקר״ (שמואל א טו.כט׳), שהנצח הוא היפך השקר, והיינו – האמת.
וכמאמרז״ל: ״קושטא קאי שיקרא לא קאי״. (אמת מתקיימת ומקיימת, השקר אינו מתקיים ואף גורם הרסני לעולם)
(שבת דק״ד ע״א, מהרשי׳א זהר ב קט״ז).
רמז לדבר במלה ״א מ ת״, שלש אותיות! ״א״ היא ראשית אותיות הא״ב, ״מ״ – אמצען של האותיות, ״ת״ סופן, ובא להורות שהאמת אינה משתנה מראשיתה ועד סופה, והיא בכל מקום ובכל זמן בשוה.
עפ״ז יש להבין ההלכה במשנה: ״המים המכזבים פסולין כו' המכזבים אחד בשבוע״ (פרה פ״ח ט) משום שלקידוש מי חטאת צריך ״מים חיים״, וחיים הם אמת, שנאמר: ״ה, אלקים אמת הוא אלקים חיים״ (ירמי' י.י׳).
ולכן אם המעיין מכזב ומפסיק נביעתו אפילו פעם אחת בשבע שנים, ״הגם שכעת הם הולכים בשפע ונובעים תמיד, מכל מקום אינו נקרא נביעה כלל, ואינם נקראים מים חיים. דמאחר שעומדים להפסק -הגם שעכשיו עדיין לא נפסקו- הרי הם פסולים״. כשם שהפסקן מוציאן מכלל חיים, כך מוציאן מכלל אמת, והם מכזבים.
ב) ה׳ א-לקים אמת.
לפי המבואר לעיל בעניין האמת, הנה האמת האחת והיחידה הקיימת הוא הקב״ה בלבד, וכמ״ש הרמב״ם: "הוא שאמר הנביא ה׳ אלקים אמת שאין לך אמת כאמיתתו והוא לבדו אמת" (הלי יסוה״ת פ״א ה״ד). שרק הוא הוי׳ ומציאות קיימת שלא קדמו ההעדר ח׳׳ו, וממילא אין סוף למציאותו לעד ולנצח נצחים.
משא״כ הנבראים מכיון שאינם מציאות אמיתית מצד עצמם, שהרי נתהוו מאין, ואת כל ישותם וקיומם קיבלו מדבר הוי׳ שהוא הכח האלקי שבראם, ולכן מצד עצמם הם הווים ונפסדים, וכל קיומם – מציאותם וחיותם- תלוי במדת דבקותם בא-לקה המהוה אותם, וזו האמת שבהם. ולפיכך נקראים בני ישראל חיים, כי בדבקותם באלקות אין דומה להם, וכמ״ש: ״ואתם הדבקים בהוי׳ אלקיכם חיים כולכם היום״. וזה שאמרז״ל (ירושלמי סנהדרין פ:א ה״א) ״חותמו של הקב״ה אמת״, כי הוא הטובע בחותמו -חותם האמת- את קיומו של כל נברא.
ג) מדת אמת
יש להבחין בין מדת האמת, שהיא מוגבלת במדה וגבול, ובאה בסדר השתלשלות העולמות, ולבין האמת שבעצמותו ית׳ שאינה מוגבלת כלל.
מצד האמת שבעצמותו דוקא, נמצאו כל הנמצאים, כל אחד במדת אמת יחסית שבו. וגם אלו שאינם מרגישים את האמת האלקית בקרבם – עלמא דשקרא, הנה גם באלה ישנה האמת האלקית (בהעלם, עכ״פ) ורק היא החלק הקיים שבהם, ומלבד אמת זו – שום דבר לא קיים עוד.
״מדת אמת היא מדתו של יעקב הנקרא בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה מרום המעלות ומדריגות עד סוף כל דרגין ובכל מעלה ומדרגה מבריח תוך נקודה האמצעית שהיא נקודת ובחינת מדת אמת שלה״ (תניא פי״ג)
שלש דרגות במדת האמת:1) שפת אמת. 2) אמת. 3) אמת לאמיתו.
ולכאורה מכיון שהאמת אינה משתנה, אם כן, יש רק אמת אחת, הכיצד יתכן כמה מיני אמת? אלא הכוונה בזה שאמנם האמת היא אחת, אבל יש הבדל במדת ההתלבשות וההתגלות של האמת.
וביאור הענין בהקדמת שאלה, דלכאורה, מאחר שהשקר אינו מציאות – משמע שאינו קיים, אם כן כיצד אפשר לדון בו, לדבר בו ולהגדירו, מאחר שהוא דבר שאינו קיים ? אלא, האפשרות היחידה היא שבתוך השקר ימצא קורטוב של אמת, בבחינת ניצוץ אמת המאפשר קיומו של השקר. כמ״ש ברש״י (שלח יג. כז): כל דבר שקר שאין אומרים בו קצת אמת בתחילתו אין מתקיים בסופו.
נמצא שהיש הקיים השרוי בשקר, הוא מעט האמת שיש בו, ובגינו נדמה גם החלק השקרי שבו לאמת קיימת, אבל אין זה אלא דמיון בעלמא, כי השקר שבו אינו מציאות קיימת.
ולפי זה יובן שלפי מדת האמת שבנברא כך תהיי דרגתו. אם היא רק ״שפת אמת״ – מן השפה ולחוץ, הריהי דרגה מצומצמת ונמוכה של האמת.
ואם היא למעלה מזה, היינו, כשהאמת חדורה יותר בנברא, נקראת מדת ה״אמת״. ואילו כאשר השקר שבנברא בטל לגמרי והופך להיות אמת, הרי זה ״אמת לאמיתו״, והיא הדרגה הגבוהה ביותר של האמת בנבראים.
ד) עבודת אמת.
לפיכך הנה עבודת ה׳ באמת לאמיתו היא רק עבודת הצדיקים עובדי ה', מאחר שהפכו את הרע שבקרבם לטוב, ואהבתם את ה׳ היא תמידית.
אך עפ״י מה שמבואר בתניא (פי״ג) אודות עבודת הבינונים באהבתם את ה׳, יובן שאף היא נקראת ״עבודת אמת״, וזאת לפי המבואר לעיל אודות הדרגות השונות במדת האמת.
שאעפ״י שאהבתם את ה' מוגבלת לשעת התפילה בלבד, וכשחוזרים לעסקיהם נעלמת אהבת ה׳ ומתעוררת אהבתם הבהמית לדברים הגשמיים. נמצא לכאורה כי אהבתם את ה' אינה אמת, כי ״שפת אמת תיכון לעד, ועד ארגיעה לשון שקר״.
אך מכל מקום מאחר שאהבתם לה׳ תשוב בכל פעם שיתפללו, נמצא, שגם בשעה שאהבתם מסתלקת – בגלל עיסוקם בעניני עולם, הנה, מאחר שהאהבה אמורה לחזור – כשיחזרו לעבודת ה׳, הרי גם בשעה שבאופן זמני – האהבה מסולקת מהם בפועל, הרי היא קיימת – בכח עכ׳׳פ, ״הואיל ובכח נפשם האלקית לחזור ולעורר בחינת אהבה זו לעולם״, ויש בזה מדה מסויימת של התמדה ונצחיות (כמו קרבן התמיד או נר התמיד, אעפ״י שבא מערב לערב, בהפסקה בינתיים), והריני קורא לזה ג״כ ״שפת אמת״, שאמנם אין זו אלא מן השפה ולחוץ, אך בכל זאת – אמת. משום שרק מדת ההתגלות של האמת שונה וקטנה בבינונים לעומת הצדיקים, אך מהות האמת שווה בכל מקום, בכל זמן ובכל נפש.
ה) חכמת האמת.
חכמת הקבלה נקראת בשם חכמת האמת, ובעלי קבלה נקראים בשם חכמי האמת.
זאת משום שחכמת הקבלה היא פנימיות התורה שהיא בחינת ״אילנא דחיי – דלית תמן לא קשיא מסטרא דרע ולא מחלוקת מרוח הטומאה״ (רעיא מהימנא נשא קכד ע״ב), וקבלת האמת היא באופן ישר בלי קושיות ופלפולים.
אין זה כמו הנגלה שבתורה המתלבשת ב״אילנא דטוב ורע״, שהיא קליפת נוגה המעורבת מטו״ר, שהתלבשות זו נועדה לברר את ניצוצות הקדושה מהקליפה, ולכן יש בה הרבה קושיות ומחלוקות, שהם העלם האמת, והיא מתבררת רק ברוב פלפול ויגיעה.
(תניא יג., אגה״ק ו. כו. האומנם רמ״ג, סה־׳נז קונטרסים קי״ד, ת"ח, לקו״ש יא 229, יד 476, טו 428, טז 44, יז 113,קונ.. עץ החיים 61) (פנימיות 29 – עם הרב ישבעם סגל)