מצות האמונה בה'

צומצם נחלת הכלל
{מאת American Colony (Jerusalem). Photo Dept., photographer – image זה זמין במחלקת {{{division_name}}} תחת מספר מזהה: matpc.05306.תבנית זו אינה מעידה על מצב זכויות היוצרים של היצירה. לתבנית זו יש לצרף תבנית רישיון מתאימה. למידע נוסף ראה כאן., נחלת הכלל, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=2191817}

שיטת הטוענים שאין למנות מצות האמונה בתרי"ג המצוות

תרי׳׳ג המצוות הינן מצוות אשר מהוות "אבות ויסודות״ לכל רבבות פרטי הדינים המסתעפים מהם. הגם שאין כל ויכוח מעשי ביחס לקיום המצוה והלכותיה, בכל זאת, יתכן דיון ביחס למניית הלכה זו כמצוה ממנין תרי״ג. גם בנוגע למצוות האמונה אנו מוצאים דיון מרתק בסוגיה: האם נמנית מצוות האמונה במנין התרי״ג או לא ?

הרמב״ם והרמב״ן מונים את האמונה במנין תרי״ג המצוות. ברם בעל ״הלכות גדולות״ (״בה״ג״) אף הוא ממוני המצוות, לא כלל את מצות האמונה בין תרי״ג המצוות. הנימוק לקביעה זו מעניין ביותר: תרי״ג המצוות אינן אלא "גזירותיו" – הוראותיו של הקב״ה אשר ציוונו לבצעם. לא כן האמונה, היא איננה הוראת ביצוע, אלא הרבה יותר מעל ומעבר לכך, וקודם לכך. וזו לשונו של הרמב״ן המבאר גישה זו (אף שאינו מסכים עימה): ״אבל האמונה במציאותו (של הבורא) יתעלה, שהודיע אותה אלינו באותות ובמופתים ובגילוי השכינה לעינינו, הוא העיקר והשורש ממנו נולדו המצוות". לפיכך אין אפשרות לכלול את האמונה במנין תרי״ג המצוות משום שהיא קודמת להן וגורמת להן.

העמיק יותר בביאור הנימוק לקביעתו של הבה״ג, רבנו חיסדאי אבן קרשקש בספרו ״אור ה׳״, המבאר כך: באם הינך מקבל על עצמך להאמין עקב הציווי להאמין, הרי שכבר קודם לכן האמנת בכך שקיים מי שצוה, שלכן רוצה אתה לקיים את ציוויו. אם כן האמנת בבורא עוד לפני הציווי. על כרחך נמצאת למד, שלא יתכן שהאמונה תכלל במנין הציוויים אלא הכרחי הוא, שתהא מקור ושורש לציווים כבסיס איתן לכל תרי״ג המצוות.

הסיבה לכך שהרמב״ם כלל את מצות האמונה בתרי״ג המצוות

לאור הנ״ל, יש להתפלא מדוע, איפוא, מנאה הרמב״ם למצוה זו במנין התרי״ג ?

רבנו יצחק אברבנאל בספרו "ראש אמנה״ (פ״ד) מבאר את שיטת הרמב״ם כך: לא נתכוון הרמב״ם לומר שמשמעותה של מצות האמונה היא להאמין רק בזאת שהבורא נמצא וקיים, אלא יותר מכך: שמצווים אנו להאמין שהבורא אשר ידענו מראש והאמנו בו כי קיים הוא, הינו כליל ושיא השלמות מעל לכל הנבראים. שכל הנבראים אינם מסוגלים להברא, אלא ע״י הבורא. אולם הבורא יתברך עצמו הינו מעל ומעבר למושגים אלו ואינו זקוק לכך שיבראוהו. הוא קודם לכל, נצחי ועליון, רם ומתנשא, אין לפניו ואין לאחריו. ואכן, אומר ה״אברבנאל״ את האמונה הבסיסית המהווה שורש המצוות לא מנה הרמב״ם במנין המצוות. ברם מה שכן מנה היא אותה אמונה מפורטת זו בשלימות הבורא, המהווה ציווי בפני עצמו.

ב״דרך מצוותיך" מצות האמנת אלוקות מבאר ה״צמח צדק" כי יתרה מזו: האמונה במציאות ה׳ היא לא רק בכך שהוא מעל לכל המושגים של הנבראים, אלא שהוא מעל לכל מושג בכלל. הוא איננו מוגדר ואיננו מוגבל גם לא בהגבלה שבתחום מושגי הנבראים הרוחניים. הוא ״אין סוף״ ־ ״בלתי מוגבל". החסידות מקבלת את דברי האברבנאל בחלקם בלבד. נכון שמצות האמונה היא לא על מציאות ה׳ בלבד אלא על כך שמציאותו היא המושלמת והנעלית. אך אינה מסכימה לקביעה שה׳ נעלה (רק) מעל לגבולות הנבראים ומושגיהם. על כך אין צורך באמונה, טוענת החסידות, שכן דבר זה ענין שבידיעה הוא. ידיעה יש בכך. (ראה ״ליקוטי תורה״ ד׳ה וידעת היום (דברים ד, א.)) והיה כי יבוא אדם וישאל לו לחסיד, באם מאמין הוא במציאות ה׳ כבורא נעלה וכו', יענה הוא: לא רק שמאמין הנני, יודע אנוכי ! בחסידות מבואר כי מובן לכל מתבונן כי יש בורא לעולם, כשם שיש נפש בגוף. שהרי רואים באופן מוחשי, שהגוף ללא הנפש איננו פועל. כך העולם: אם לא היה הכח הרוחני האלוקי שמקיים אותו, היה מתבטל מיד כל קיומו. והוא שנאמר: ״מבשרי אחזה אלוקה״. פירושו של דבר: מתוך התבוננות בי עצמי אני מוצא את האפשרות לדעת בבירור את מציאות האלוקים באופן ברור כראיה של ממש – "אחזה". הא כיצד? הוא אשר אמרנו. כשם שכל אדם מבין שגופו שלו מונע ופועל בכח נשמתו, כך הבורא יתברך הוא "נשמת העולם" – הכח הרוחני שמקיימו ומפעילו. בחינה זו של הארה אלוקית המלובשת בבריאה מכונה בקבלה "ממלא כל עלמין" ובחסידות "אור פנימי". לשם כך אין צורך באמונה כי דבר מובן הוא בהגיון ישר, ובאופן ברור ביותר. כך שזה שהקב״ה הוא מקור הנבראים ובמילא מעל למושגיהם, דבר שבידיעה הוא. הביטוי אמונה נופל על דבר שאין בו ידיעה, שאז נזקקים לאמונה.

במה היא האמונה עליה נצטווינו ? האמונה, משמעותה – להאמין בכך שהקב״ה מרומם כל כך שמבחינתו אין כל הבדל בין עולמות עליונים ־ רוחניים וטמירים, לבין העולם הזה הגשמי, שהרי הכל כאין וכאפס לפניו, וכחשיכה – כאורה ־ ״הכל שווין אצלו יתברך׳. בחינה זו של אור אלוקי מכונה בקבלה בשם ״סובב כל עלמין״ ובחסידות בשם "אור מקיף". אור זה נעלה מכל העולמות באותה מידה, שאף שהוא שרוי בהם, מכל מקום הוא בבחינת רוממות ביחס אליהם. העולמות אינם תופסים מקום לגביו, שהרי הוא "אין סוף". על בחינה זו מתאים הביטוי – "אמונה". וכל כך למה ? זאת משום שרוממות נפלאה זו אינה מובנת מכח השכל, ואין השכל מסוגל לתפוס מהות עליונה שכזאת כלל וכלל. כאן הוא תחום האמונה.

אמונה וידיעה

ולא זו אף זו: החסידות מבארת כי לא רק מציאות ה׳ היא דבר שבגדר "ידיעה", כפי שנפש הכרחית לגוף, ־ אלא גם "ביטול העולם" גם הוא בתחום הידיעה ולא בתחום האמונה. כל העולם בטל כלפיו יתברך וכאפס ממש, שכן אין לו לעולם מציאות של אמת משום שנעדר הוא משענת עצמית לחלוטין. שהרי כל כולו תלוי בבורא המהווה אותו מאין ליש, תמיד, בכל רגע ממש… גם נושא זה איננו בתחום האמונה אלא בתחום הידיעה, שכך הוא ביאורו ההגיוני והמובן של הדבר: (ראה "שער היחוד והאמונה" לאדמו״ר הזקן). יש יצירה ויש יצירה, יש יצירה אלוקית ויש יצירת אנוש. לא הרי יצירה אלוקית כיצירה אנושית. יצירת אדם היא יש מיש, כגון הצורף שלוקח חומר גלם, מעבדו ויוצר הימנו תכשיט נאה, לא כך היצירה האלוקית: שכן ה׳ יצר את האדם ליש, ממצב של "אין״! אם נעקוב אחר תהליך היצירה נבחין כי הצורף גם אם יניח את הכלי לבסוף, ויפסיק לעסוק בו, ישאר הכלי כמות שהיה כיוון שגם קודם לכן היה קיים כדבר שבמציאות (חומר גלם). ואולם ביצירת ה׳ את העולם כולו ״יש״ ממצב של ׳׳אין", – הרי בו ברגע שיפסיק את הענקת החיות הרוחנית, קרי: ההשפעה האלוקית לעולם, יחזור העולם למצב בו היה קודם לכן: אין. העולם מבחינתו שואף לאין ואפס ממש. כל מציאותו היא הקיום שהבורא מעניק לו להוותו מאין ליש. אם כך, נמצא שהעולם בטל לחלוטין לאור האלוקי שמקיימו. הוא שאמר מורנו ״הבעל שם טוב": ״לעולם ה׳ דברך ניצב בשמים״. כלומר, אותו מאמר מעשרה מאמרות שבהם נברא העולם – יהי רקיע בתוך המים וגו׳ הוא אשר ניצב בשמים לעולם ועד, להוות ולהחיות את השמים. וכך בשאר המאמרות. שאם נפסקת השפעת החיות האלוקית שמועברת לעולם, חוזר העולם לאין, ולכן יש צורך להוותו באופן מתמיד.

בדרך זו מתבאר הכתוב – "אין עוד מלבדו". לא שאין עוד מלבדו אלוקים נוסף, פשיטא שאין. אלא אין "עוד׳׳ מלבדו. אין עוד שום דבר כמציאות אמיתית מלבד הבורא יתברך: שכל העולמות והנבראים קיימים בכח ה׳ המהווה אותם מאין ליש בכל רגע ממש. הוא שאומרים – "ה׳ אחד". דהיינו, לא רק ששולט בארץ ובשבעת הרקיעים, ובד׳ רוחות השמים, אלא שכוללם. מחיה אותם בחיות אלוקית, והכל נכלל בו.

עקרון זה, עקרון "ההתהוות המתמדת" וההכרח שבו, מובן לאדם. על כן נאמר ״וידעת היום… כי ה׳ הוא האלוקים… אין עוד". מכיון שנושא זה בתחום הידיעה הוא נאמר בפסוק "וידעת״ וגו׳. לסיכום: האמונה היא ברמה כה נעלית שאין לה שום קשר ויחס לעולם או לעולמות העליונים הרוחניים שכן לגבי ה׳ כולם בטלים בהשוואה אחת.

(פנימיות 14- מאת הרב יוסף אברהם פיזם)