חג השבועות – האם לא עדיף לעסוק בגמרא מאשר לומר תיקון?

קרדיט
{רחבת הכותל בזריחה בבוקר חג השבועות לאחר התיקון – מאת Daniel Majewski – נוצר על ידי מעלה היצירה, CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=21858811}

בכל תפוצות ישראל, מדור דור, נהגו להיות ערים בליל חג השבועות, ולומר את ״תיקון ליל שבועות״ כהכנה למתן תורה. אותו ״תיקון״, שנתחבר ע״י גדולי ישראל קדושי עליון, במבט שטחי הוא ״משונה״ מאוד: הוא ״פותח״ ו״מסיים״ כל פרשה בתורה, כל ספר בנביאים וכתובים, וכל מסכת בש״ס ובספרי קבלה. מי שמנסה להבין משהו ״נתקע״ באמצע, כאשר מפסיקים לפתע ב״אמצע הענין ממש״ ו״קופצים״ לסיום הפרשה או המסכת, ושוב מתחילים ושוב מפסיקים, וחוזר חלילה.

וכאן הבן שואל: ״קפיצות״ אלו על שום מה? מה טעם להביא ״תצוגות״ ו״קטעים״ מכל ספר בתורה, בצורה שכמעט לא ניתן להבין משהו לאשורו. האם לא עדיף בחג קבלת התורה לעסוק בלימוד סוגיא עמוקה בתורה בגמרא ובפוסקים? (כפי שאכן ״נוהגים״ בכמה ישיבות, ותמכו ״יסודותיהם״ במשלו הידוע של המגיד מדובנא זצ״ל אודות ״חלון הראוה״ שבפתח החנות, ולא שמו על לב שגם משל נאה, וגם אם קלטוהו גדולים (ואינני יודע עד כמה סיפור זה אכן מוסמך), אינו יכול לבטל מנהג מקודש מקובל מדורי דורות, אשר יסודתו בהררי קודש. ושוברו בצידו, שהגר״א עצמו, שאמר לו (לפי אותו סיפור) ״יישר כוח״ על המשל, נהג בעצמו לומר ״תיקון״ ותמה על אחרים שלא נהגו כן.

ואולי אכן כאן ה״מפתח״ להבין מהי מהות קבלת התורה, ומהי בכלל התורה:

מי שמסתכל על התורה רק כמו שכל מעניין, השכלות עיוניות עמוקות, (שניתנו אמנם מאת ה׳) אודות ״שור שנגח את הפרה״ ו״המחליף פרה בחמור״ ־ ״מבין״, שבכדי לקבל את התורה צריך לגשת בצורה נינוחה, אחרי שמילא כריסו באכילה ושתיה, שישן כפי הדרוש לו, ואף ספג מתענוגי העולם הזה (בהכשר מיוחד ל״בני תורה״, כמובן…) כדי להרחיב ליבו להבין בתורת ה׳. שהרי כדי להבין היטב ענין שכלי צריך ״להפשיל שרוולים״, להיכנס לענין עם כל השכל שלי כפי שהוא במיטבו, בהרחבה, ומתוך הכרה במעלת עצמו ורצון לומר ״סברות עצמיות״…

אבל כשניגשים לתורה כפי שלימדונו רבותינו וכפי שקיבלנו מאבותינו, שהתורה אין עיקרה שכל; שעיקרה של התורה הוא קדושת התורה, קדושת הקב״ה הבלתי מוגבל כלל, ש״הכניס את עצמו״ אל תוך אותיות התורה ואל תוך השכל שבתורה; שבתוך ה״שור שנגח את הפרה״, נמצא הקב״ה בכל מהותו ועצמותו, שאין לה סוף ואין לה קץ ותכלית; ומבחינה זו שוים הפלפול העמוק ביותר עם אותיות ה״אלף ־ בית״ הפשוטות – מי שניגש כך יודע שההכנה לקבלת התורה היא דווקא מתוך ביטול וקבלת עול מלכות שמים, דווקא מתוך אמונה פשוטה בה׳ ובעבדיו הנביאים, דווקא מתוך תמימות ומסירות נפש, דווקא מתוך הכרת חסרונות עצמו ומעלות הזולת ־ רק כך אפשר לגשת אל ה׳ ולקבל את תורתו. ואולי משום כך ערוך גם ה״תיקון ליל שבועות״ באופן שלמעלה מהבנה והשגה.

לא לחינם פתחה התורה דווקא באות ב׳, ״בראשית ברא אלוקים״ ־ ואילו ספר התורה שקיבל תלמי המלך ב״תרגום השבעים״ המפורסם פתח באות א׳, ״אלוקים ברא בראשית״, כסיפור הגמרא (מגילה ט, א) ־ ללמדנו כי אצל גוי, להבדיל, מתחילה התורה, ה״אלף״ שלו הוא, מה שהוא רואה לפניו כתוב בה: ״שור שנגח את הפרה״ והדיון המשפטי בקשר לזה, ותו לא. ואילו יהודי שניגש ללמוד תורה, יודע הוא שכל מה שהוא רואה, זהו רק ה״ב״ ואילו ה"א״ הוא ־ מה שלא כתוב, האין סוף של הקב״ה שנמצא בתוך כל עניין בתורה וכל פרט במצוה (ראה בארוכה לקו״ש חט״ו שיחה א׳ לפ' בראשית).

כשניגשים כך אל התורה, כשלא משתיתים אותה על יסודות רעועים של שכל אנושי מגושם, אלא יודעים שבאמיתתה היא אלוקות שלמעלה משכל והבנה, אלא שרצה הקב״ה ו״הכניס״ את כל עצמותו כביכול גם אל תוך ההבנה השכלית המגושמת – יודעים שהתורה היא אמת לא בגלל שהשכל האנושי הגס והמגושם שלי מבין כך, אלא משום שהיא תורת ה׳, ״וה׳ אלוקים אמת הוא אלוקים חיים״.

כשניגשים כך ־ יודעים שגם כשהשכל האנושי לא מבין ולא מקבל, הרי אם התורה אומרת כך, יכול כל העולם כולו לצעוק את ההיפך, ומאומה לא יזוז אצלינו. כי איזה ערך ואיזו תפיסת מקום יכולים להיות למה שהעולם אומר – כאשר הקב״ה אומר לא כך.

כשניגשים כך ־ יודעים שכאשר הקב״ה הודיע בתורתו, על ידי עבדו נאמן ביתו, כי ״ללא שום ספק וספק ספיקא עומדים אנו על סף הגאולה האמיתית והשלימה״, ש״משיח כבר נמצא ונמצא בגלוי״! שיש רק ״לפקוח את העיניים ולראות את הגאולה״, וש״העבודה היחידה שנותרה היא קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש״ ־ יכול כל העולם כולו, עם כל המומחים וכל החכמים למיניהם לומר את ההיפך, וזה ״לא יזיז״ ליהודי מאומה. היהודי יודע כי ״דבר אלוקינו יקום לעד״, וגם כש״כל העולם כולו מעבר מזה״! הרי ״ואברהם העברי״ הוא ״מעבר מזה״, והוא אינו פוסק לקרוא, ולהקריא בפי כל עובר ושב, את בשורת הגאולה ואת הכרזת הגאולה: ״יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד״!

(פנימיות 9 – עם הרב חיים לוי יצחק גינזבוג)