כתב הרמב״ם במורה נבוכים ח״ג (פי״ז): …״דעתנו ר״ל תורתנו …שההשגחה האלוקית באישי מן האדם לבד …אבל שאר בעלי חיים וכן כל שכן הצמחים …השגחה מינית לא אישית. (ובפי״ח:) ולא תהיה א״כ ההשגחה האלוקית בבני אדם כולם בשוה …הסכלים הממרים …ענינם נבזה וסודר בסדר שאר אישי מיני בעלי חיים, נמשל כבהמות נדמו".
כלומר שלדעת הרמב״ם, ההשגחה הפרטית היא על בני האדם, אבל על שאר הברואים, ההשגחה היא כללית, שלא ייכחד אותו המין, אבל אין השגחה על כל פרט, בפני עצמו.
דברים דומים כתב ב״שומר אמונים״ בסופו: ״פרטי ההשגחות… והם ג׳ סוגים – בעלי חיים, צומח ודומם… השגחתם הוא על ־ ידי השרים המופקדים על כל אחד מהמינים… להשפיע על כללות המין… אמנם השגחה פרטית כגון אם יחיה שור זה או ימות… כל הבע״ח וכל שכן הצומח ודומם לא יושגחו על פרטי ענינים כאלו… זולת אם יגיע מזה איזה ענין על השגחת האדם״.
ואולם, אף שלדבריהם אין השגחה פרטית בדומם צומח חי, אין זה בסתירה לעובדה כי הקב״ה יודע את כל הפרטים ופרטי הפרטים של הברואים כולם, וכמו שכתב ב״עיקרים״ מ״ד פ״ז וזו לשונו: ״בהכרח להיות ידיעתו מקפת בכל הנמצא והנעשה בעולם ולא יפלא ממנו כל דבר קטן או גדול, אבל לא ישגיח בהם (בבעלי חיים) לתת גמול ועונש על כל מעשיהם, אלא שישגיח בפרטיהם במה שהם חלקי הכלל ולשמור המין, לא זולת זה״.
אכן עד ל״בעל־שם־טוב״, רווחה הדעה בין חכמי ישראל, שההשגחה הפרטית אינה על הדצ״ח (דומם, צומח, חי), שההשגחה עליהם היא כללית בלבד. כפי שמתבטא בעל החינוך (מצוה קס״ט) בנושא זה בנחרצות: ״יש כתות בני אדם יחשבו, כי השגחת השי״ת על כל עניני עולם… בנפול עלה אחד מן אילן הוא גזר עליו שיפול… וזה דעת רחוק הרבה מן השכל".
ברם, מורנו הבעש״ט, גילה וחידש שההשגחה הפרטית היא לא רק על כל פרט ופרט ממאורעות האדם, אלא גם בכל פרט ופרט בדומם, צומח, חי.
וכפי שהגדיר את הדברים כ״ק אדמו״ר מוהריי״צ בעל ההילולא די' שבט, במאמרו ד״ה ״על כן יאמרו״ תרצ״ו, וזו לשונו: ״ענין ההשגחה הפרטית שמבאר מורנו הבעש״ט, דלא זו לבד דכל פרטי תנועות הנבראים למיניהם הם בהשגחה פרטית מהבורא ית׳, והשגחה פרטית הלזו היא חיות הנברא וקיומו, אלא דעוד זאת, דתנועה פרטית דנברא פרטי הרי יש לה יחס כללי לכללות כוונת הבריאה… תנועה אחת של דשא פרטי משלים (את) הכוונה העליונה בענין הבריאה״.
אדמו״ר האמצעי ב״דרך החיים״ (שער התשובה פ״ט) מבאר, ששיטתו של הרמב״ם שאין השגחה פרטית על דצ״ח (וכן על רשעים), אינה עומדת בסתירה לשיטת הבעש״ט שישנה השגחה פרטית על כל הנבראים, משום שבהשגחה העליונה קיימים בכללות שני אופנים:
א. השגחה פנימית: ההשגחה היא בגילוי – כלומר, אינה מוסתרת וחבויה בלבושי הטבע. ובנוגע להשגחה זו סובר הרמב״ם שהיא תלויה בדבקות של שכל האדם באלוקות, ובדצ״ח ורשעים אין השגחה זו (באופן פרטי – אלא רק על כללות המין).
ב. השגחה חיצונית: ההשגחה מלובשת בהעלם בלבושי הטבע וכיו״ב. השגחה זו קיימת בכל הנבראים, כשיטת הבעש״ט.
הרבי מדגיש שכפי שכל הענינים המבוארים בתורת החסידות מקורם בנגלה שבתורה, כן הוא גם בענין זה, שיש ראיה מפורשת מנגלה דתורה לשיטת הבעש״ט, שההשגחה הפרטית היא גם בדצ״ח. הראיה לכך היא מדברי חז״ל במסכת חולין (ס״ג א'): ״ר' יונן כי הוי חזי שלך (כאשר היה רואה עוף השולה דגים מן הים) אמר: ״משפטיך תהום רבה״ וברש״י (שם): ״שזמנתה שלך לשפוט ולעשות נקמתך בדגת הים להמית המזומנים למות״. – הרי מפורש – שיש דין ומשפט גם על פרטי דגת הים, עד כדי כך שהקב״ה מזמין עוף פרטי כדי להמית דג פרטי זה, וראיה זו מביא נכדו הרוחני של הבעש״ט, אדמו״ר הזקן בעל התניא והשו״ע (הובא באוה״ת ל״הצמח־צדק״ על תהילים (יהל אור) עמ' קל"ב).
להסברת ונימוק הבעש״ט, מבאר הרבי מה"מ שהבעש״ט, מרחיב בזה את המשמעות הפנימית של הפסוק ״לעולם ה׳ דברך ניצב בשמים״, שהקב״ה מהוה ומחיה בכל רגע, כל פרט בבריאה, ומגלה הבעש״ט שאין לחלק בין ההתהוות והחיות – לבין ההשגחה, שכן קשורים הם זה בזה.
ובלשונו של הרבי: "הנה מובן הוא ופשוט, בהתבוננות קלה למאמין בתורת ה, בה כתוב אשר השי״ת ברא את העולם … הרי כל ישראל מאמינים במה שנאמר את השמים והארץ אני מלא, שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, ובלשון האדון דא רשב״י ובתיקוני זהר נ״ז – "לית אתר פנוי מיניה" (אין מקום פנוי ממנו). וכיוון שנמצא הוא וממלא הוא כל נקודה במקום ובזמן, הרי איך אפשר שיעשה ענין מבלי השגחתו?! ופשוט". (וראה בכ״ז בעומק, בהרחבה ובפירוט רב ב"שערי אמונה" לרבי עמ' פ"ג־ק"ה)
(פנימיות 51 שבט ה'תשנ"ח, מאת הרב יוסף אברהם פיזם)