הרב החסיד "ר' איצ'ה דער מתמיד"

{ר' איצ'ע דער מתמיד – חב"ד פדיה}

בעולם החסידי ידועה ומוכרת היטב דמותו של הגאון החסידי רבי יצחק הורביץ נ׳׳ע. הידוע בכינויו "ר׳ איצ׳ה דער מתמיד" (ר׳ איצ׳ה המתמיד). ולא בכדי. רבי יצחק זה – שהיה תלמידו וחסידו הנאמן של כ"ק אדמו"ר מוהרש״ב נ"ע ושל בנו כ״ק אדמו״ר מוהריי״צ נ"ע – היה 'מתמיד' במלוא מובן המילה, כפי שיעידו ויגידו העובדות הבאות:

גולה למקום תורה

מיד לאחר הבר מצוה החליט לנסוע ולגלות למקום תורה, הרחק ממקום מגורי הוריו. אך מאחר שבטוח היה שאביו לא ירשה לו לנסוע לבדו באותה תקופה קשה, עלה על הרכבת הנוסעת לקרמנצ׳וג, מרחק של 10 שעות נסיעה מביתו, שם נכנס ללמוד באחת מהישיבות הידועות, בה למדו תלמידים מכל החוגים.

איכשהו נודע הדבר לאביו, אשר מיהר לקרמנצ'וג לקחתו חזרה הביתה. בהגיעו לישיבה מאוחר בלילה, הבחין באור הבוקע מאחד החדרים. כאשר הציץ דרך החלון כדי לברר שם על מקום שהותו של בנו הצעיר, נדהם לראות את בנו הצעיר כשהוא שקוע בלימודו ואינו יודע מהמתרחש סביבו… בראותו כך החליט להשאירו כאן ולא להפריעו. כך המשיך ללמוד בישיבה גדולה זו שהיתה ידועה בשם ״דעם גדול׳ס ישיבה".

שוקע בלימוד החסידות

לאחר כמה שנים, אחרי שהוקמה ישיבת ״תומכי תמימים", הגיעה לאוזניו שמועה של ישיבה זו, וחשקה נפשו להמשיך את לימודיו בישיבה זו – שבליובאוויטש. גם כאן לא פסק פומי׳ה מגירסא, ובד בבד השקיע עצמו גם בלימוד תורת החסידות, בהשפעת הגאון המשפיע רבי שמואל בצלאל שעפטיל, הידוע בכינויו – הרשב׳׳ץ (מי שהיה מורו של כ"ק אדמו״ר מהוריי׳׳צ נ"ע).

סדר יומו היה מפליא ביותר: היה קם בהשכמה, טובל במקווה טהרה, ומתיישב ללמוד חסידות כמה שעות. לאחר מכן היה עומד ומתפלל תפלת שחרית באריכות, כאשר תפילה "רגילה" שלו ארכה בין שלש לארבע שעות! לאחר מכן היה טועם איזה תרגימא ומתיישב שוב ללמוד – נגלה. כך ישב ולמד ללא הפסק עד תפלת מנחה וערבית, ולאחר מכן ישב ולמד עד השעות המאוחרות של הלילה.

למרות למדנותו המופלגת בנגלה ובחסידות, התמדתו ושקידתו הבלתי – פוסקת, היתה התנהגותו באופן של 'הצנע לכת', בפשטות ובענווה יתרה. כמו כן – למרות זמנו הדחוק היה מוצא לו תמיד גם זמן להיטיב עם הזולת, לקבלו בסבר פנים יפות, ולעזור לו בכל יכולתו.

מקושר לרבי

קשור היה בלב ונפש לרבו הגדול, כ"ק אדמו"ר מוהרש״ב, אשר חיבבו וקירבו מאד.

באחד הימים הטיל עליו רבו תפקיד מיוחד, לעבור בערים – בעיירות ובמושבות – בהן מתגוררים חסידים ולעורר ליבם לעבודת ה׳, ובפיו המפיק מרגליות היה לוקח לבבות. כן היה לומד ומסביר עניינים עמוקים בנגלה ובחסידות בצורה כה פשוטה, אשר גם אנשים פשוטים ביותר הבינו את תוכנם.

כחודש ומחצה לאחר הסתלקות רבו הגדול – ביום ג׳ ניסן תר״פ  – עדיין לא ידע על האסון, וניסו להעלים זאת ממנו. כחסיד נאמן ומסור הרגיש כי משהו קורה עם רבו, אך איש לא רצה לספר לו על כך.

הוא נסע, איפוא, לעיר ניקוליוב (מרחק של 80 ק״מ מביתו) כדי לברר מה קורה. כאשר שאל את מארחו על שלום הרבי – לא ענה לו מאומה. כך חזר ונשנה כמה פעמים, וכאשר גם בפעם השלישית לא קיבל מענה, הבין מיד את האמת המרה – ונפל ארצה מתעלף בהתעלפות קשה, אשר רק בקושי הצליחו לעוררו.

לאחר הסתלקות רבו הגדול נ"ע מצא את בנו יחידו, כ״ק אדמו"ר רבי יוסף יצחק, במצב קשה מאד. הוא חלה במחלת הטיפוס וסכנה חמורה ריחפה על חייו. הרבי הריי"צ ששכב על ערש דווי, ביקש מהתלמיד הנאמן רבי יצחק, לומר קדיש על אביו הגדול נבג׳׳מ.

לאחר שהרבי הריי׳׳צ התאושש ממחלתו המסוכנת והחל את עבודתו הקדושה, התייצב רבי יצחק לצידו והיה נוסע מעיר לעיר וממדינה למדינה, להקים ולחזק תלמודי תורה וישיבות, תוך סכנת נפשות ממש.

מעודד ומחזק

בנדודיו המרובים היה מתוועד עם חסידים ואנשי מעשה, מעודדם במצבם הקשה ומחשל את רוחם. לשלטונות הסובייטים החלו להגיע ידיעות על פעולותיו הרוחניות של האיש, וכך החלו לרדוף אחריו ולחפשו בכל מקום אפשרי, אך הוא הצליח תמיד להתחמק ממלתעותיהם ומציפורניהם החדות..

כך עברו עליו שנים קשות ומרות תחת השלטון הסובייטי, אשר רדף אחריו ללא הרף, עד שבשנת תרצ״ג – לאחר השתדלות עצומה מרבו הרבי הריי"צ נ"ע – זכה לצאת מעמק הבכא, והגיע לריגא, מקום משכן רבו.

לפני יציאתו מרוסיה הספיק לבקר בהרבה ריכוזים של חסידים, מהם שמע את בעיותיהם, על מנת להעבירם לרבם הרבי הריי"צ נ"ע.

אפיזודה מעניינת מסופרת אודות תקופת יציאתו מרוסיה:

לפני צאתו שלח מברק לבנו – הרב שמואל שלמד בישיבת תומכי תמימים בכותאיסי שבגרוזיה – בו היה כתוב: ״תבוא מיד הביתה, אבא נוסע". עובד הדואר שידע במי המדובר ומה תוכן המברק, רצה לנקום בו, ושינה מילה אחת במברק; במקום המילים ״אבא נוסע" – כתב – "אבא מת"!

כאשר נתקבל המברק בעיר כותאיסי, היה אבל גדול ליהודים, צום בכי ומספד, ובנו רבי שמואל ישב "שבעה". אולם, אחרי כמה ימים קיבל הבן מברק נוסף בו היה כתוב: "אבא רוצה לראותך לפני הנסיעה, מדוע אינך בא?"…

או אז התגלתה התרמית; רבי שמואל נסע מיד לאביו, וכך זכה רבי יצחק, יחד עם בנו, לצאת מעמק הבכא ולהגיע לריגא שבלטביה, בהמלצת רבו הגדול – כ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע.

כאן בריגא, שוב הטיל עליו רבו הגדול את התפקיד לבקר אצל אחינו בני ישראל בארצות הברית.

זורע רוחניות וקוצר גשמיות

בהגיעו לאמריקה נתקף חלחלה ותדהמה למראה הלהיטות אחר הגשמיות והאכילה, ובאחד ממכתביו למשפחתו הוא כותב בתדהמה: ״כאן אוכלים בכל יום קציצות ובשר בפועל ממש רחמנא ליצלן"… על המצב הרוחני כותב: "אני הולך בגולה בארץ טמאה ומאוסה, אשר מעולם מאסו בה רבותינו הקדושים"!

התפקיד שהוטל עליו על ידי רבו היה "לזרוע רוחניות ולקצור גשמיות". המטרה היתה כפולה: לבוא בקשרים עם המוני יהודים, לבקר בקהילות יהודיות, לדבר ולהתוועד איתם, ללמד אותם דרכים בעבודת ה׳, לארגן שיעורים בתורה, בנגלה ובחסידות. ויחד עם זה -לאסוף כספים עבור ענייני הרבי ופעולותיו המרובים שפעל ועשה בארה"ב.

ואמנם, בתקופת שהותו שם (שנמשך כשנתיים ושלשה חודשים) פעל ועשה ללא לאות, הן ברוחניות והן בגשמיות, והשאיר רושם בלתי נשכח על כל אלה שבאו איתו במגע. יהודים רבים התקשרו אליו, והסעיר את כולם בפה מפיק מרגליות שלו, בפניניו, מאמריו והתוועדויותיו.

בספר ״תולדות חב״ד בארצות הברית", בפרק מיוחד על רבי יצחק, נכתב עליו כך:

"כולו אומר קודש בהליכתו, בלבושיו ובאכילתו. הולך כפוף ושקוע במחשבות העולמות העליונים, לבוש בלבושים הנקיים מחשש שעטנז, ושנים רבות לא נכנס לפיו פירור בשר מחשש הידור בכשרות ומחשש הנאה מיוחדת מהאכילה. אפילו ביצה מבושלת לא אכל, אלא אם כן התבשלה בכלי הפרטי והמיוחד שלו, מחשש כשרות הכלי שבו התבשל. כן לקח איתו את הסכין המיוחד שלו, כוסו, וכלי בישול המיוחד שלו. האריך בתפילה, ורק בערב היה נוטל את ידיו וסועד את סעודתו היחידה במשך היום".

בדרכו חזרה מארה״ב לאירופה, התעכב בלונדון, שם התיידד עמוקות וקשר קשר פנימי עם הגאון רבי אליהו דסלר זצ״ל, מגדולי בעלי המוסר, וגם אחרי עזבו את לונדון נמשכו קשרי המכתבים ביניהם.

בשנות תרח״צ – תרצ״ט הטיל עליו רבינו הריי"צ נ"ע שליחויות שונות גלויות וחסויות, בקשר להפצת היהדות והחסידות ברחבי פולין. אחת השליחויות הסודיות היתה אל הצדיק הקדוש רבי אהרן רוקח זצ״ל, האדמו״ר מבעלזא, אשר כיבדו מאד, ובין השאר אף התכבד לנאום בפני ציבור החסידים בבית מדרשו הגדול בבעלזא.

מוסר את נפשו

בעת פרוץ מלחמת העולם השניה שהה רבי יצחק בריגא. לאחר שהרבי הריי״צ יצא מהתופת הנאצית מוורשה והגיע לריגא, פתח במאמצים להציל את תלמידו הנאמן רבי יצחק, ממקום הסכנה שבריגא.

אולם, לא אסתייעא מילתא ולא יכול היה להימלט מריגא. כך עלה עליו הכורת, ולאחר שגייסות הנאצים ימ״ש נכנסו לריגה וכבשוה – עלה אף רבי יצחק על המוקד יחד עם עוד רבים מיהודי ריגא, בעודו מעוטר בטלית ותפילין. השם יקום את דמו הטהור.

ספרים עבי – כרס ניתן לכתוב על דמותו של חסיד וצדיק זה, אך אין כאן המקום לכך. מעניין לציין מה שסיפר הרה"ח ר׳ יהודה לייב גרונר שליט׳א, ממה ששמע בעצמו מפי כ"ק הרבי: יום אחד נקרא בבהילות להיכל קודשו של חמיו – כ״ק אדמו"ר רבי יוסף יצחק נ"ע. בהיכנסו, מצא את הרבי כשהוא שוכב על הארץ ללא הכרה והרופאים עושים כל מיני מאמצים להשיב את נפשו. בירור קצר העלה, שהדבר קרה בעת שהרבי קרא מכתב מאחד החסידים אשר תיאר בפרוטרוט כיצד התאכזרו הנאצים ימ״ש ברבי יצחק עד שיצאה נשמתו הטהורה בקדושה ובטהרה, ומרוב צער התעלף הרבי נ״ע ואיבד את הכרתו.

כה יקר היה רבי יצחק לליבו של הרבי נ״ע! ומהרה יקיצו וירננו שוכני עפר והוא בתוכם – "בעבור כל הצדיקים והחסידים והתמימים והישרים״…

("פנימיות" 1 – מאת הרב נפתלי צבי גוטליב)