המשפיע הנערץ הרב החסיד והעובד רבי שלמה חיים קסלמן זצ"ל

הרב שלמה חיים קסלמן {מאת מקור, שימוש הוגן, https://he.wikipedia.org/w/index.php?curid=1512931}

המשפיע הדגול הרב ר׳ שלמה חיים, נולד בב׳ אלול תרנ״ד לאביו ר׳ יום טוב קסלמן בעיר ז׳יטומיר אשר באוקראינה. את ראשית חינוכו קיבל בעיר הולדתו בחדר ובת׳׳ת עד להגיעו לגיל בר מצוה. המפנה בחייו חל בראשית חורף תרס״ט בהיותו בן 14, כאשר הוא ושניים מחביריו ישבו ולמדו עם הרב של ז׳יטומיר בביתו. לפתע הגיע למקום נער צעיר, ובפיו סיפור: אני בא עכשיו מהעיירה ליובאוויטש… הנער שלמה חיים וחביריו קוטעים אותו: איפה זה ליובאוויטש? אך הנער ממשיך: מה זה חשוב? העיקר שיש שם רבי, הרבי מליובאוויטש, שהקים בזמן האחרון ישיבה חדשה בשם ״תומכי תמימים". הם לומדים שם בצורה יחודית, והעיקר הוא ״מה" שהם לומדים. זה חומר חדש שאנחנו כאן לא שמענו עליו אף פעם, לימודי ׳חסידות׳ כל יום. הנער האורח מתלהב ומתאר בפני שלמה חיים וחבריו את היופי והייחוד שמצא בתומכי תמימים בליובאוויטש אשר הוקמה ע״י הרבי אדמו״ר הרש"ב נ״ע (יום הולדתו חל בכ׳ במר-חשון). – התום שבדברי הנער עם החום וההתלהבות שבהם, גירו את סקרנותו של שלמה חיים, והוא החליט שגם אם אינו מבין את סיפורו של הנער לכל פרטיו כדאי לפחות ללכת לליובאוויטש ולראות את הפלא…

לימים, בבגרותו, כשהיה כבר משפיע מפורסם היה הרב ר׳ שלמה חיים מספר לתלמידיו בגעגועים ובהתרגשות על אותה החלטה: היתה בי מין תחושה מעומעמת שמצווה אלי ללכת, הרגשתי באיזה מן חוט סמוי שקושר אותי לישיבה הזאת… שלמה חיים וחבירו ללימוד שהשתוקק גם הוא לראות מה זה ״תומכי תמימים", הודיעו להוריהם על ההחלטה, צררו מעט בגדים ומזון שקיבלו בבית, ויצאו לדרך. ז׳יטומיר מצויה באוקראינה, ליובאוויטש ברוסיה הלבנה – אך השניים היו נלהבים, לא התייחסו לקשיי הדרך, וכעבור שבועות אחדים הגיעו בריאים ושלמים לליובאוויטש.

"כל דבר היה חידוש עבורי״, סיפר המשפיע ברבות הימים לתלמידיו. ״האולם הגדול, התלמידים הרבים הרכונים על גבי הספרים, מנגינת הלימוד החרישית ־ הכל "תפס״ אותי מהרגע הראשון. אך מעל ומעבר לכל אלה, היה הרגע שבו ראיתי לראשונה את הרבי, הנשיא, מייסד הישיבה. כשראיתי אותו נכנס לאולם, אור הקדושה קורן מפניו, ורוממות מייראת בוקעת ממנו. ליבי כאילו חדל מלפעום, ונשמתי נעצרה. תחושתי המעומעמת מז׳יטומיר שאני ״חייב להגיע לליובאוויטש״ קיבלה בבת אחת אימות. ידעתי שהגעתי למקום הנכון״…

שש שנים רצופות חלפו כך. הנער לא מש מאוהלה של תורה ולו גם ליממה אחת. כל הזמן לומד ומתפלל, מתפלל ולומד, מקציב לארוחותיו זמן מזערי, חוטף אותם ורץ להמשך הלימוד, וכשמגיע הלילה וכל הסדרים נסתיימו, מתחילה פרשת "קריאת שמע שעל המיטה״ הנמשכת גם היא שעה ארוכה.

בהגיעו לגיל עשרים – חובת הבדיקות הרפואיות לקראת התייצבות לצבא הרוסי. עכשיו, לצורך ההתייצבות נסע הביתה. הוא עזב שש שנים לפני כן כנער בן 14 ועכשיו חזר והוא בחור בן עשרים, שזקנקן שחור מעטר את לחייו. אפילו הוריו לא הכירוהו… בברכת הרבי הרש״ב זכה לקבל את הפטור מהשרות בצבא הרוסי, וחזר לישיבה להמשך הטיפוס במעלות התורה והחסידות. עד מהרה נחשב לאחד המיוחדים שבתמימים.

לאחר נישואיו נשלח הרב ר׳ שלמה חיים עם זוגתו לפולוצק, להיות שם משפיע לאנ״ש, וכשחלק מתלמידי התמימים עברו לשם בשנת תרפ״ו התמנה גם למשפיע בישיבה. הוא שימש בתפקידו זה עד שנת תרפ״ט שבה נאסר, הואשם בפעילות חתרנית נגד המדינה ונשפט. גזר הדין היה קשה… 3 שנות גלות, תוך איסור מוחלט על בני ביתו לבוא לבקרו. כוונת השלטונות הקומניסטים עלתה בידם. הישיבה התפרקה, והתמימים התפזרו בערים אחרות. היה זה כבר מאסרו השני של ר׳ שלמה חיים. המאסר הראשון היה בשנת תרפ״ז, לאחר שאנשי היבסקציה הגיעו לבית הכנסת ומצאוהו לומד עם תלמידים. לאחר שהואשם כדין בחתרנות, נשפט ונידון לעונש שנועד להשפילו: עבודת כפיה בניקוי רחובות העיר במשך שנה. ר׳ שלמה חיים לא ראה בכך כל זלזול אלא להיפך. כיון שזה היה עונש על לימוד התורה, לבש את מעיל השבת שלו, ויצא לטאטא את הרחובות כמי שעוסק בעבודת הקודש.

בשנים הבאות ממשיך הרב ר׳ שלמה חיים לעסוק בהרבצת תורה במסירות נפש כשמפעם לפעם הוא נתפס ומרצה את ענשו. הוא ובני משפחתו חיו בתנאי עוני מחרידים. בחורף תש״ז הצליחו הרב ר׳ שלמה חיים ובני משפחתו לצאת מרוסיה לאוסטריה ומשם נפתחה הדרך אל החופש. עד שנת תש״ט התגורר בפריז ועסק בהרבצת תורה וחסידות בין תלמידי הישיבה ובין ציבור אנ״ש. בשנת תש״ט זכה לעלות לארץ הקודש ומאלול תש״ט קיבל את תפקיד המשפיע הראשי של ישיבת ״תומכי תמימים המרכזית״, אז בתל אביב.

כעבור שנה מציע הרב ר׳ שלמה חיים לכ״ק אדמו״ר נשיא דורנו להעביר את הישיבה מתל אביב ללוד כדי להרחיק את התלמידים מהעיר ושאונה וכו׳. במכתב תשובתו עודד הרבי מאד רעיון זה. ואכן עוד בשנה זו עברה הישיבה הגדולה לבנין הנמצא בלב פרדס שליד תחנת הרכבת בלוד, מקום המנותק כמעט כליל מהעולם החיצוני.

כאן, בישיבת ״תומכי תמימים״ – תחילה בת״א המשכה בלוד ואח״כ בכפר חב״ד – התגלתה דמות-הענק הרוחנית של ר׳ שלמה חיים. הוא השקיע את כל הרמ״ח והשס׳׳ה שלו בהשפעה ובחינוך תלמידיו – מושפעיו התמימים. הוא דרש מהם ״עבודה״ והיה הסמל החי והדוגמא האישית לכל מה שתבע וביקש. הדגש בעבודתו ובדרישותיו היה על עבודה פנימית, הוא הצליח להשניא על תלמידיו את הסממן החיצוני. משפטים כמו ״ראו מי אני״, "ראו מה מעשי״ וכו׳ היה מוקצה מחמת מיאוס. עד כדי כך הגיעו הדברים, שכל ביטוי שהוא, יהא הקשה ביותר, שמאן-דהוא הטיח בחבירו, לא היה גורם זעזוע ו״מעלה את לחץ הדם״, יותר מהטחת הביטוי ״אתה חיצון״. אלף פעם היה חוזר ומדגיש שהחסידות הרי דורשת ותובעת עבודה עם עצמך, עבודה פנימית ־ ו״חיצון״ לא רק שאינו "עובד" ואינו בתלם – הוא מחוץ לכל המערכת, הוא לא שייך בכלל לכוונה ותכלית, הוא תמיד אך ורק — ״חיצון".

המושגים "לחשוב חסידות", ״תפלה במתינות", ״תפלה באריכות״, ״איתכפיא״ ולאו דווקא באוכל, אלא בדיבור ובמחשבה, היו אצלו מטבעות-לשון מחייבות. הוא היה מסור מאד לתלמידיו ומושפעיו, שחשו תמיד שהמשפיע מבין היטב-היטב לליבם. תלמידיו היו דבוקים בו באהבה והערצה והשתדלו כל הזמן ללמוד מדרכו בקודש. רבים מקרב שני הישיבות מכל החוגים באה״ק, היו באים להתארח בהתוועדויותיו הנפלאות, אשר היו נמשכות לעיתים לילות שלמים, ועד היום נזכרים בהם בגעגועי נפש עזים. הפירות נראים היום בכל העולם. תלמידיו תופסים היום את כותל המזרח של רבני ומשפיעי חב״ד ושלוחי הרבי בכל מקום.

הרב ר׳ שלמה חיים נלב׳׳ע ביום הששי ערב שבת קודש אחר חצות היום, י״ט באייר תשל״א, כשתלמידיו הנאמנים סביב למיטתו. באותן שנים אמר לתלמידיו: קבלה בידנו שצדיק הדור הוא המשיח, וכל גדולי ישראל אומרים שדורנו הוא דור הגאולה. מכיוון שהרבי צדיק הדור הוא כבר בן 70, לכן מקווה אני מאד שהגאולה כל כך קרובה שגם אני אזכה לה. בהזדמנות אחרת הוסיף ואמר: אם ח״ו נגזר אחרת, הייתי מבקש להפטר מהעולם בערב ש׳׳ק אחר חצות ולהטמן בו ביום. ואכן בקשתו נתקבלה. הוא נפטר כאמור בעש׳׳ק אחר חצות, ותוך מספר שעות כבר הוטמן בהר הזיתים בירושלים, לא הרחק מחלקת הציון של בעל ה״תורת חסד׳. באותן שעות השתוללה רוח פרצים בכפר חב״ד וחדרון העץ הצנוע שהותקן עבורו כמקום מיוחד לתפלה באריכות, אשר בו היה לומד חסידות ו״מתפלל בעבודה״, – נהרס כולו ע״י הסערה הפתאומית בעיצומו של קיץ. ויהי לפלא…

מקורות: א. מפי תלמידיו. ב. בטאון ״כפר חב"ד״  (פנימיות 14)