תנו רבנן: מצות חנוכה נר איש וביתו, והמהדרין נר לכל אחד ואחד. מהדרין מן המהדרין ב״ש אומרים יום ראשון מדליק שמונה מכאן ואילך מוסיף והולך.. פליגי בה תרי אמוראי.. חד אמר טעמא דב״ש כנגד ימים נכנסין וטעמא דב״ה כנגד ימים היוצאין, וחד אמד טעמא דב״ש כנגד פרי החג וטעמא דבית הלל ד"מעלין בקדש ואין מודידין". (שבת כ" ב').
א. מפשטות הלשון "פליגי בה תרי אמוראי" משתמע, שמחלוקת זה אינה בטעמיהם של ב״ש וב״ה בלבד, אלא שנפק׳׳מ להלכה. וכך מבואר אכן בכמה ספרים ופסקים (ראה ס׳ הנותן אמרי שפר פ׳ וישב – הובא בברכ׳׳י אר"ח רסתרע׳׳א, פר"ח וביאורי הגר׳׳א שם), שמחלוקת הרמב׳׳ם (הל׳ חנוכה רפ״ד) והתוספות (שבת שם ד"ה והמהדרין) אם "מהדרין מן המהדרין" הוא הוספה רק על הענין של ״נר איש וביתו" (נר א׳ לכל בני הבית) ש״המהדרין מן המהדרין״ מדליקין בליל ב׳ דחנוכה ב׳ נרות (לכל בני הבית) – כדעת התוס', או כדעת הרמב״ם ש"המהדרין מן המהדרין" הוא הוספה גם על "נר לכל אחד ואחד", כלומר ש״מוסיף והולך (או ״פוחת והולך״) במספר הנרות לכל או"א מבני הבית.
הנה תלויה מחלוקת זו במחלוקת האמוראים הנ׳׳ל: לדעה הא׳ שטעמא דב״ש כנגד ימים הנכנסין וטעמא דב״ה כנגד ימים היוצאין״ לא מדליקין לכל או"א מבני הבית בנפרד (אלא "נר איש וביתו"), בכדי שיהיה ניכר שריבוי הנרות הוא כנגד הימים – הנכנסין או היוצאין (לא מפני ריבוי או מיעוט בני הבית). ולדעה הב׳ ש״טעמא דב״ש כנגד פרי החג וטעמא דב״ה ד"מעלין בקדש ואין מורידין" – הרי שאין צורך בהיכר מספר הימים. ולטעם זה "מהדרין מן המהדרין" מוסיפין גם על "מהדרין נר לכל אחד ואחד".
ברם ניתן לומר שהנפק״מ בין ב׳ הטעמים הללו, הוא לא רק בדרך לימוד ד"מהדרין מן המהדרין" (כפי׳ התוס׳ או הרמב״ם) אלא אף למנהגנו כדרך הרמ״א (ס׳ תרע״א ס״ב) וכן המנהג הפשוט שכאו"א מבני הבית מדליק נרות ומוסיף והולך – ישנה נפק״מ הלכה למעשה בין ב׳ הטעמים: לאמור, אם הדליק בליל ב׳ דחנוכה נר א׳ בלבד (משום איזו סיבה) יש לדון כמה נרות ידליק בליל ג': לדעה הא׳ ש"טעמא דב״ה כנגד ימים היוצאין", פשיטא שידליק ג׳ נרות כנגד ימים היוצאין, משא״כ לדעה הב׳ ש״טעמא דב״ה דמעלין בקדש ואין מורידין״, די אם ידליק ב׳ נרות, דבזה יקיים ההידור ד"מעלין בקדש ואין מורידין".
אמנם נפק״מ זו היא רק "בדיעבד", באם לא קיים קודם לכן את המצוה בהידור, אולם קיימת נפק״מ אף אם קיים בלילות שעברו את מצות נר חנוכה ״מהדרין מן המהדרין״ כדלקמן:
באם יש לא׳ ביום ג׳ דחנוכה, שמן וכיו"ב עבור ב׳ נרות בלבד – כמה נרות עליו להדליק?
לדעה הא׳ – כיון שאין באפשרותו לקיים את המצוה ״כנגד ימים היוצאין די שידליק נר א׳ ויקיים את עיקר המצוה (כיון שבלא״ה לא יקיים "כנגד הימים היוצאין"), משא׳׳כ לדעה הב׳ ש״טעמא דב״ה דמעלין בקדש ואין מורידין״, מחוייב הוא להדליק ב׳ נרות, דהגם שבזה לא יקיים את ההידור בשלימות – ״מעלין בקדש״ ־ מ׳׳מ שפיר לא עבר על ה"ואין מורידין", כיון דאינו פוחת ממספר נרות ליל שעבר.
ב ויש לבאר בעומק יותר:
ב׳ הדעות חלוקות בגדר השייכות ד"מהדרין מן המהדרין" למצות נר חנוכה: ובפשטות, החילוק ביניהם הוא, לדעה הא׳ – טעמי ב״ש וב״ה קשורים לימי החנוכה עצמם כנגד ימים הנכנסין או היוצאין, אמנם לדעה הב׳ נמצא שהטעמים קשורים לענין ״צדדי״, (פרי החג, הנהגת האדם בקודש).
בסגנון אחר:
א. זה דין ב״גברא״, דע״י שמוסיף והולך בכל לילה במספר הנרות (או פוחת והולך כב׳׳ש), הוא (הגברא) מהדר בקיום המצוה, אולם הנרות (שהוא מוסיף) הינם הגדר של ״רשות״, (לשון הרמ״א בדרכי משה סי׳ תרע״ד, ועוד).
ב. זהו ענין במצוה גופא ־ הנרות נעשים חפצא דמצוה (דמצות נר חנוכה). [וכבר הובא במפרשים נפק׳׳מ להלכה בזה: אם הביאו את הנרות הנוספים לאחר שבירך על הנר הא׳ – אין מברך על נרות ההידור, (כידוע מחלוקת בזה האחרונים שם), וראה אנציקלופדיה תלמודית כרך ט״ז, ערך חנוכה],
וזהו החילוק בין ב׳ המ׳׳ד:
למ״ד הא׳ ש״טעמא דב׳׳ש כנגד ימים הנכנסין וטעמא דב״ה וכו׳ – טעם שקשור לימי החנוכה וניסו, (שבגינו תקנו את מצות נר החנוכה) – נמצא שהנרות שמוסיפים בכל יום הינם חלק מחנוכה וממצות נר החנוכה, הנרות הם נרות מצוה של חנוכה, (וכך בפשטות שע׳׳י ההוספה בנרות מתפרסם שבכל יום נתוסף בנס הנרות). (ראה פנ׳׳י שבת ד׳׳ה פליגי בה, שו"ת "גליא מסכתא" או"ח ס״ו).
משא״כ לדעה הב׳ ש״טעמא דב״ש כנגד פרי החג וטעמא דב׳׳ה ד"מעלין בקדש ואין מורידין", טעמים שאין להם שייכות בתוכנם לימי ונס החנוכה ־ נמצא ש"המהדרין מן המהדרין" הוא הוספה והידור בהנהגת האדם (גברא) בכלל, אך לא בהחפצא של המצוה.
ג וברוח דברים אלו תומתק הדגשת ואריכות רש״י בסוגיא, וז״ל: "פרי החג, מתמעטין והולכין בקרבנות דפר׳ פנחס. מעלין בקדש ואין מורידין, מקרא ילפינן לה במנחות בפרק שתי הלחם".
דלכאורה תמוהה האריכות "בקרבנות דפר׳ פנחס", ולמאי נפק״מ שזה ש״מעלין בקדש״ כו׳ א. לומדים מקרא ב. הלימוד הוא "במנחות בפרק שתי הלחם" ?
וי״ל: – רש״י מדגיש שלדעה זו אין טעמיהם של ב״ש וב״ה קשורים עם הפרט של חנוכה ונס חנוכה – ״פרי החג מתמעטין והולכים בקרבנות דפר׳ פנחס׳׳ ־ אין לזה שייכות לחנוכה! ומודגש הדבר בלשונו: "מעלין בקדש ואין מורידין" מקרא ילפינן לה במנחות בפרק שתי הלחם". – זהו א. לימוד והוראה בתורה שבכתב (וחנוכה כולה היא מדברי סופרים).
ב. שלומדים "במנחות בפרק שתי הלחם" ־ הוראה כללית בענינים הנידונים במנחות (לא בשייכות לחנוכה).
ד ומעתה שוב י׳׳ל שהנפק׳׳מ הנ׳׳ל – אם יש לו ב׳ נרות בליל ג׳ דחנוכה, אם ידליק נר א׳ או ב׳ – אינו מוכרח:
דאף למ״ד ש״טעמא דב״ה כנגד ימים היוצאין, ידליק בליל ג׳ ב׳ נרות, דאף שלא יקיים את שלימות ההידור בליל ג׳ מ״מ ידליק כנגד חלק מהימים היוצאין. דעי״ז הוא מוסיף בעצם המצוה, נרות החנוכה אצלו יותר בשלימות, ועי״ז מתפרסם (לא רק עיקר הנס, אלא) גם הוספה בנס לגבי יום הא׳.
אלא דנפק״מ במקום שאין לו שמן וכיו"ב אף כדי קיום המצוה דיום הקודם, כגון, אם בליל שמיני יש לו פחות מכדי ז׳ נרות ־ נפק״מ באופן הפוך מהנ׳׳ל:
לדעה הא׳ "כנגד ימים היוצאין" כיון שנרות החנוכה הינם חלק מגוף המצוה, עליו להדליק ככל שביכולתו כדי להוסיף במצות נר החנוכה, כנ״ל.
אכן, לפי הדעה הב׳ ש״טעמא דב׳׳ה דמעלין בקדש ואין מורידין״ ־ דהנרות שמוסיפין אין להם שייכות מצ״ע לעצם המצוה דנרות חנוכה – מסתבר שידליק רק ״נר איש וביתו״ – עיקר המצוה, דאם יוסיף על עיקר המצוה, נמצא שעובר על ״ואין מורידין״ משא״כ בקיום עיקרה של המצוה כתיקונה ביום זה – ״נר איש וביתו".
(פנימיות 15, כסלו ה'תשנ"ה – מעובד ומקוצר מלקוטי שיחות חלק ח' שיחה לחג החנוכה)