ההוראה הנצחית מ"פורים" – מתורתו של כ"ק אדוננו מורנו ורבינו

צומצם נחלת הכלל
{מאת Jacob Willemsz de Wet – Dorotheum, נחלת הכלל, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=26576094}

א.

״הקורא את המגילה למפרע לא יצא״ הדבר יובן בהקדים הוראה אחת(מני רבות) (רפ״ב דמגילה).   מכללות סיפור המגילה ופורים מפרש הבעש״ט (הובא בס׳ דברי שלום פ׳ בא): אדם הקורא את המגילה וסבור כי (בסיפור המסופר בה קרה (רק) בעבר, ״למפרע״, ולא שהנס הוא בהווה – ״לא יצא״. תכלית קריאת המגילה היא ללמוד ממנה איך צריך יהודי לנהוג בהווה.

בין הוא הדבר לגבי כל עניני (ופסוקי) המגילה, שיש לקראם לא באופן ד״למפרע״, על אחת כמה וכמה, בנוגע לכללות סיפור המגילה, וכל שכן כשהמדובר הוא לגבי הפסוק המבאר את השם ״פורים״ ומאחר ושם הדבר מורה על מהותו (״שער היחוד והאמונה״ פ״א ועוד). הרי שפסוק זה מבאר את המהות של ״פורים״ שזוהי הנקודה העיקרית של המגילה. בכך, גם טמונה הוראה נצחית לכל זמן ולכל מקום, הן לכלל ישראל והן לכל יהודי בתור יחיד.

והנה, הכתוב אומר ״על כן קראו לימים האלה פורים – על שם הפור״. תיבת ״פור״ אינה בלשון הקודש, כי אם בלשון פרסי (ראב״ע שם ג, ז). וכשהכתוב אומר ״הפיל פור״, מוסיף ״הוא הגורל״, כי בזה הוא מסביר את המלה ״פור״ בלשון הקודש, שבו נכתבה המגילה.

וצריך להבין:

א.  מדוע נקרא החג ״פורים״ (״על שם הפור״) בלשון פרסי ולא ״גורלות״ (״על שם הגורל״) בלשוןן הקודש?

ב.   שם החג היה צריך לבטא (כשאר המועדים) את הנס וההצלה (מגזירת המן). אך השם ״פורים״ ״על שם הפור״ מורה על ההיפך מזה, על ה״פור״ שהפיל המן הרשע בכוונה ״להומם ולאבדם״ ־ ח״ו היל״ת?

ג. ועוד: ידועה השאלה, מדוע אין מוזכר שם שמים במגילה שהיא אחת מכ״ד כתבי הקודש, אפילו פעם אחת?! במיוחד כשקוראים את המגילה לא באופן ד״למפרע״ אלא כדי ללמוד מכך הוראה, תמוה ביותר: אדרבה – ההנהגה צריכה להיות שיהא שם שמים שגור בפיו, וא״כ איזה הוראה עלינו ללמוד מכך!!

ב.

הדבר יובן בהקדים הוראה אחת (מני רבות) מכללות סיפור המגילה ופורים:

המגילה מספרת שהפעולה הראשונה שמרדכי עשה כשנודע לו על הגזירה – היא: ״וילבש שק ואפר ויצא בתוך העיר״: הוא פנה לעבודת התשובה וקרא לכל ישראל לשוב בתשובה. רק אח״כ שלח את אסתר ״לבוא אל המלך להתחנן לו ולבקש מלפני׳ על עמה״.

אסתר גם נהגה באותו סדר: כאשר היתה צריכה לבוא אל המלך, ראשית דבר מסרה למרדכי ״לך כנוס את כל היהודים וגו' וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים לילה ויום״, והוסיפה: ״גם אני ונערותי אצום כן״. נמצא, שמרדכי ואסתר פעלו תחילה במישור הרוחני, ורק לאחר מכן גם במישור הגשמי. העיקריות והעדיפות שייחסו למישור הרוחני, מודגשת ביותר בהתנהגות של אסתר: בעוד שכניסתה אל חצר המלך הפנימית היתה ״שלא כדת״ וקשורה בסכנת נפשות ממש ־ ״אחת דתו להמית״ וא״כ היא היתה זקוקה באותה שעה לנשיאת חן בעיני אחשוורוש, בכל זאת צמה שלשה ימים ״מעת לעת״ רצופים, דבר שע״פ טבע מביא לאיבוד החן.

הטעם להנהגתם של מרדכי ואסתר הוא:

הם ידעו בבירור שהגזירה על ישראל אינה ״ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרית״ אלא ״בגלל מעשיהם הרעים הורע להן״ (רמב״ם הלי תענית, פכ״א הל׳ ב, ג). היות ואי אפשר לבטל באמת את ה״מסובב״ (הגזירה) כל זמן שלא בוטלה ה״סיבה״ (המעשים רעים) לכן פעולתם הראשונה היתה – קריאת ישראל לתשובה וגזירת תענית, לאחר שביטלו את סיבת הגזירה ע״י התשובה, והקב״ה רוצה שיהיה ״בכל אשר תעשה״, שיעשו עשיה כלשהי גם בדרכי הטבע, – הלכו אז לאחשוורוש לקרוע את הגזירה.

ההוראה מזה מובנת בפשטות:

כשמגיעה עת צרה, אזי הפעולה הראשונה צריכה להיות חיזוק ההתקשרות להקב״ה ע׳׳י לימוד תורתו וקיום מצוותיו, ורק לאחר מכן, לחפש לבוש טבעי למען ההצלה. אם כך יעשו, תתגלה ההצלה הניסית שלמעלה מהטבע, בכל לבוש איזה שיהיה כך גם לגבי כל יחיד ויחיד מישראל: יהודי חייב לדעת שהוא קשור לקב״ה, שאינו מוגדר ח״ו בחוקי הטבע (ראה ״דרך מצוותיך״ קז, א. ואילך). אמנם צריך גם להיות ה׳׳בכל אשר תעשה״, שבו יתלבש ה״ברכך ה׳ אלוקיך״, אך מאחר שה״תעשה״ שע״י האדם, אינו אלא ״לבוש״, מובן בפשטות, שאת עיקר ההשתדלות לא צריך לשים בלבוש, אלא בקבלת הברכה מהקב״ה הבאה ע״י לימוד התורה וקיום המצוות.

ג.

והנה, אפשר לטעות ולחשוב, שכל הנ״ל הוא דווקא בזמן שאלוקות מאירה בגילוי: אך בזמן הגלות ובפרט ב״עקבתא דמשיחא״, כששורר ״חושך כפול ומכופל״, ־ כיוון שאת ה״חושך״ עשה הקב״ה בעצמו, הרי זה הסתר אמיתי ח״ו, ששהשפעה מלמעלה (של הענינים הגשמיים) נמסרה ברצונו ית׳ לחוקי הטבע.

על כך עונה לנו המגילה, בהוראה מעשית ועכשוית: גם בפורים היו ישראל בגלות, ״מפוזר ומפורד בין העמים״, ובכל זאת זכו להנהגה ניסית. וזוהי ההוראה ממה שהחג נקרא בשם ״פורים״ (בלשון פרסי והמורה על הגזירה) וגם ממה שבמגילה לא נזכר (בגילוי) שם שמים – כי זהו החידוש של ״פורים״ ו״מגילת אסתר״: שמה שישראל אינם נתונים להשפעת חוקי הטבע, אין זה רק בנוגע ל״מילי דשמיא״, אלא גם בעניניהם, הגשמיים.

והדרך לגלות זאת, שיהא הדבר בגילוי, היא ע״י שיודעים שהכל הוא מאיתו ית׳, הכל יכול והאין סופי והמצוי בכל אפילו בתוך שיא ההעלם וההסתר. וכשחדורים בהכרה זו ופועלים מתוך הכרה זו בחיזוק הדביקות בה‘ ובשמחה גדולה, אזי זוכים לראות בעיני בשר, שאפילו עניני ההסתר (״אסתר״) הופכים להיות – גילוי _״מגילת״ – מלשון גילוי [״פרי עץ חיים״ שער הפורים פה]).

ענין זה שה״הסתר״ עצמו (נעשה ״גילוי״ יתגלה בשלמות בגאולה העתידה שאז יקויים ״לילה כיום יאיר״ (תהילים קלט, יב). שגם החושך של בחינת ״לילה״ יאיר, בביאת משיח צדקנו יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.

מקוצר ומעובד לפי שיחת פורים תשכ"ו

(פנימיות 28)