300 שנה לבעל שם טוב

"אלול – שבתי"

בשנה כזו, שר"ח אלול, חודש ההכנה לשנה החדשה פותח ב"שבת", מורה הדבר על נתינת כח מיוחדת מהקב"ה, שבתוך ה"עולם" וה"גלות", נצליח להתרומם מ"על העולם"!

ח"י אלול ה׳תשנ"ח, יום מלאות 300 שנה להולדת הבעל־שם־טוב מחולל החסידות, היא ציון דרך, בדרך אל הגאולה. סיום תקופה והתחלתה של תקופה חדשה. הבעש״ט שנשמתו ירדה לעולם כדי להכינו לגאולה, פועל בכל העולמות זה 300 שנה להבאת העולם לתיקונו.

שנה זו, צויינה על־ידי עם ישראל, ובמיוחד על־ידי חסידי חב״ד, לאורך כל השנה, כשנה של לימוד והעמקה בתורת החסידות ודרכיה לאורו של הבעש״ט, המאיר תמיד, והדבר בא לידי ביטוי באירועים תורניים־חסידיים בכל קצווי תבל.

הולדת שני המאורות הגדולים

"ח"י אלול" הוא יום הולדת שני המאורות הגדולים, שכן נכדו הרוחני של הבעש״ט, רבנו הזקן בעל התניא והשו"ע, נולד אף הוא ביום זה, בשנת קה״ת. אדמו״ר הזקן, מייסד חסידות חב״ד, הביא את גילוי תורת החסידות לשלב חדש. הסברה ארוכה ויסודית, בחכמה בינה ודעת, תוך התבוננות בגדולת ה׳ ועיסוק בידיעת ה, במוח ובלב.

בחב״ד שגור הביטוי – "לפני פטרבורג ו״אחרי פטרבורג״. הכוונה היא למאסרו של אדמו״ר הזקן בפטרבורג, אשר מיד לאחר שנגאל ממאסרו, החל בהסברת והפצת החסידות בהרחבה מרובה, באין ערוך לתקופה הקודמת. זה היה שלב חדש בהפצת המעיינות ושלב חדש בהכנת העולם לגאולה.

אמרו חז״ל: ׳׳אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד״, ומבאר זאת אדמו״ר הזקן בתניא, שטעם הדבר הוא, ש״שונה פרקו מאה, זוהי הרגילות שהיתה בימיהם, ומאה ואחד״, זהו שבירת הרגילות, היציאה מהגבול, כלומר – שלב חדש לגמרי.

בשנת ה"מאה ואחד" להולדת הבעש״ט, שנת תקנ״ט, התרחש המאסר ונס הגאולה, שהביא בעקבותיו, שלב חדש לגמרי בהפצת לימוד החסידות. חודש אלול מהוה הכנה לשנה החדשה, יום ״חי״ בו, מרמז על החרות המיוחדת שהעניקה החסידות באמצעות מאוריה, לעבודה רוחנית זו של אלול. באלול – תשנ״ח – המכין אותנו לשנת ה׳תשנ"ט, אנו מבחינים בשלב חדש, בנוגע לפעולת והשפעתם של הבעש״ט ואדמו"ר הזקן: שנת ה'תשנ״ט היא שנת המאתיים לגאולת אדמו״ר הזקן ממאסרו, שנת המאתיים לגילוי והפצת תורת הבעש״ט בדרך החכמה הבינה והדעת בהרחבה וביד רמה.

"מעל העולם" – "בתוך העולם"

עצם קביעות ראש חודש אלול בשנה זו, ביום השבת קודש, הוא ב״השגחה פרטית״, ובא הדבר להורות וללמד על חידוש חשוב של החסידות:

החסידות מדגישה שעל־אף שהאדם מצוי בעולם הזה הגשמי, נתן ונותן הקב״ה בנשמתו של כל יהודי – כוחות שמימיים שמעל למגבלות העולם, כך שבאם ״מתייצב״ הוא לעבודת ה' מתוך מודעות זו, יכול הוא לדלות מעצמו כוחות אין־סוף, ולהתעלות מעל מגבלות העולם. וכפי שמבאר זאת הרבי בשיחת ר״ח אלול ה׳תנש״א:

״ענין זה מרומז גם בחמשת הראשי תיבות שב״אלול״ – גי הקוין דתורה (״אנה לידו ושמתי לך״), עבודה – תפלה (״אני לדודי ודודי לי"), גמ״ח (״איש לרעהו ומתנות לאביונים״), תשובה (״את לבבך ואת לבב״) וגאולה (׳אשירה לה׳ ויאמרו לאמר" [שו״ע האריז״ל]).

שעבודת האדם בג' קוין שעליהם העולם (שנחלק לג' עולמות, בריאה יצירה עשיה) עומד״, היא באופן שלמעלה ממדידה והגבלה (של האדם והעולם) ע״י זה שחדורה בעבודת התשובה שענינה ״והרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה״ (עולם האצילות, עולם הרביעי), ועד לענין הגאולה, עולם החמישי״ (״חמישית לפרעה״ – דאתפריעו ואתגליין מיניה כל נהוריך [זח״א רי,א.] שבאין ערוך לכל סדר ההשתלשלות של ארבעת העולמות אבי״ע, ודוגמתו בנפש האדם שעבודתו חדורה ונעשית מצד בחינת ה״יחידה שבנפש״ (הדרגה החמישית של הנשמה).

והנה: א. מעמדו ומצבו של כאו״א ביום השבת הוא באופן נעלה יותר, באין ערוך למעמדו ומצבו בימי החול. נמצא שבר״ח אלול שחל בשבת, מתחילה עבודת האדם כשהוא נמצא במעמד ומצב של שבת, וכך נמשכת עבודתו גם בימי החול של חודש אלול במעמד ומצב של שבת…

נ. ״שבת מיקדשא וקיימא" (ביצה יז,א). שבת נקבעה מהתחלת הבריאה, ואפילו קודם לכן. כדאיתא בפרדס שער ד׳ פ״ז, ובתורת העולה להרמ״א ח״ג פנ"ט – שיש ״שבת שלפני ששת ימי המעשה שבת שקדמה לעולם, לאמור: שבת היא למעלה מהעולם!

בשנה כזו, שראש חודש אלול, חודש ההכנה לשנה החדשה, פותח ב״שבת״, מורה הדבר על נתינת כח מיוחדת מהקב"ה, שבתוך ה"עולם" וה״גלות״ נצליח להתרומם "מעל העולם״ על־ידי כך שעבודתנו חדורה ונעשית ברוחה של הגאולה, ובלשון הרבי (שם): ״מתוך ציפיה וודאות גמורה שתיכף ומיד ממש רואים בעיני בשר ש״הנה זה (המלך המשיח) בא".

ובעמדנו ב״שורת שנים של נפלאות״ כפי שמכנה הרבי, נתקדם ל״היה תהא שנת נפלאות טובה", בנפלאות הגאולה שבפתח!

(פנימיות 57 אלול ה/תשנ"ח – מאת הרב יוסף פיזם)